עזרה באמונה - מגורש מגוש קטיף

בס"ד

קצת קשה לנסח את השאלה, אבל אני אנסה.

בתקופה האחרונה קשה לי מאוד אמונית, אישית והכל. קשה לי עם מי שאני לפעמים למרות שיש בי דברים רבים שהם טובים. מה שכן, תמיד יש את היצר שבא ומקטרג כשקשה, ואז השמיים מתכסים עננה אחת כבדה וקשה לי ממש. אז ברגעים של בהירות, אני מנסה לחזק את עצמי, ללמוד, אבל נראה כי שהימים הקשים לפעמים מתגברים.

אולי כדאי לומר שאני גרתי בגוש קטיף זמן רב (עשרים שנה) ועכשיו כבר לא. נראה לי שאין קשר כל כך בין הדברים כי בעיקר זה העלה אצלי חסרונות שהיו לי קודם ושפשוט לא ידעתי להתמודד עימם ועכשיו זה נראה כאילו שהם גוברים. מה עושים? המודעות לכך שעוד חיים שלמים לפני גבוהה, אך בכ"ז קשה לי להסתכל קדימה, או על איך שאני עכשיו לפעמים.

תודה רבה.

תוכן התשובה:

שלום רב.
לפני שאנסה לענות לך, עלי להתוודות, ולומר (או לכתוב...) בצורה ברורה שלמרות ההזדהות העמוקה שלי עם עקורי גוש קטיף, אין לי שום אפשרות, ואני אף לא מתיימר, לחוש באמת את הכאב והקשיים האדירים, ולכן מה שאכתוב כאן נכתב מתוך מבט מהצד. מבט זה יכול להיות מועיל, מצד אחד, משום שהוא יותר אמיתי מבחינות מסויימות (קל יותר לראות את האמת כאשר מסתכלים מבחוץ), אך מצד שני לא יכול לענות באמת על הכל, משום ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אינו רק לגבי ביקורת, לעניות דעתי, אלא גם במקרים כאלה, כאשר אין לי אפשרות של ממש לחוש את עצמת הכאב.

לאחר הקדמה זו, אנסה לענות, בע"ה.
כתכת כי קשה לך "אמונית, אישית, והכל", ועל כך, לצערי הרב, איני יכול לענות, משום שאני לא מבין מספיק מה בדיוק הבעיות. עם זאת, כתבת כי קשה לך עם מי שאתה, ובכך, ברשותך, כן ארצה לעסוק. במקום לנסות ולספר לך דברים על עצמך, כפי שאתה אמור לראותם, הרשה לי לכתוב לך איך אני מסתכל על אחינו המגורשים: אתה אחד מתוך עשרת אלפי האנשים המעולים שבמדינתינו! אלה שהקריבו את כל מה שהיה להם כדי לעזור למדינה, וכשגורשו בבושת פנים, ובאכזריות לא-אנושית, שמרו על כבוד ואיפוק, ומנעו אלימות מכל סוג שהוא, זו התנהגות של גבורה שלא פחותה מהעמידה בפיגועים ובקשיים הקודמים! אני, כתושב שילה, לא בטוח שאהיה מסוגל לנהוג באותו איפוק אם וכאשר חס וחלילה...
נכון, לכולנו יש מגרעות. אם לא הי לנו, לא היה לנו מה לעשות בעולם הזה! ביאתינו לעולם היא כדי לעבוד על מידותינו, להלחם ביצר, ולנסות לנצח כמה שיותר, אע"פ שתמיד תהיינה נפילות, כי אם היה קל וברור שננצח, לא היה כאן מאבק אמיתי. אם כך, כשאתה מודה בעצמך שיש בך דברים רבים שהם טובים, מדוע שיהיה לך קשה עם עצמך?! נסה להשתפר כל הזמן – כי זו מטרתינו, אך בו בזמן, עליך לדעת כי אתה אחד מאותם מופלאים, וכי עליך להיות מרוצה ממה שהנך! לא מרוצה מעצמך כ"מוצר סופי", שאינו צריך עבודה נוספת, אלא מרוצה ממצבך בשלב זה, כנקודת פתיחה טובה להמשך!

אתה כותב כי נראה לך שאין קשר בין מגוריך בגוש קטיף לבין מצבך, ואני, למרות שכפי שאמרתי אין לי אפשרות של ממש לדעת זאת, סובר אחרת. אני חושב כי המצב הקשה אליו נקלעת גורם לקשיים להרים ראש. אם עד עכשיו היו קשיים, אך מנגד היו רגעים קלים יותר, וכך המצב היה מאוזן, כרגע הרוע הרים ראש, ואין מה שיאזן. עליך להבין כי מצבך האישי אינו גרוע יותר, הוא רק תוצאה של תגובה לאירועים קשים יותר. מבחינת מידותיך, נשארת, קרוב לוודאי, אותו דבר!
אז מה עושים? ראשית כל עליך להשלים עם עצמך! אל תשפוט את עצמך לחומרה! אני לא מנסה לומר כי אתה פטור מביקורת אישית, אך ביקורת בונה היא לא זו האומרת "אתה אדם רע, התקלקלת ואין לך סיכוי". זוהי עצת היצר הרע! ביקורת בונה היא כזו האומרת "קשה לך עכשיו, אך יש לך את הכוחות להתגבר, כפי שהתגברת עד עכשיו! טעית, אך אתה יכול לתקן!" כאשר אתה מסתכל על עצמך, חפש תמיד מה אפשר לתקן, אך לא את הרע! נהוג לומר, כי כאשר יש חצי כוס יין, אומר הפסימי כי יש לנו חצי כוס ריקה, ואילו האופטימי אומר כי יש לנו חצי כוס מלאה. ומה אומר החסיד? "יש לנו חצי כוס למלא!" זוהי ההסתכלות האמיתית שצריכה להיות על מצבנו בכל רגע נתון!
ברכה והצלחה, בשורות טובות, ישועות ונחמות!
משה כהן

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים,
כה בניסן התשסו
,
23 באפריל, 2006
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון צילום: shutterstock

מה יהא על הסבים, הסבתות והקשישים בליל הסדר?

קרא עוד