להפיח נשמה בילדים

בעז"ה אני עומד להתחיל ללמד ילדי כיתה א' בבי"ס ממ"ד.

מהם התכנים המרכזיים שעלי להתמקד ולהציג בפניהם, כיצד, ומה המידות המרכזיות שאני נדרש אליהם בעבודה זו.

היכן אוכל למצוא מקורות נוספים לפי משנת רבנו.

אני יודע שזה לא תחום העיסוק היומיומי של הרב אך בטוח שיש לרב הרבה מה להוסיף לי ומאוד משתוקק ללמוד תשובתו

תוכן התשובה:

בריאת העולם כמשל לחינוך

אופן בריאת העולם, כמבואר בספרי קבלה היה באופן הבא: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו. ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכול אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם (כמובא ב"עץ חיים" בתחילתו") (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א').

בתורה נ"א בליקוטי מוהר"ן מבאר רבינו שהבורא נקרא "אב" והבריאה שברא נקראת "בן".
בתחילה היה הכול אור אין סוף, כמבואר ב"עץ חיים", הבריאה הייתה עדיין מאוחדת וכלולה בבורא וטרם יצאה עדיין מן הכוח אל הפועל. שלב זה נקרא "אבן", כלומר אב ובן כאחד.
בשלב זה, בו היה ה"בן", כלומר הבריאה, נמצא עדיין בכוח, כלומר ב"מוח האב" כביכול, הייתה האהבה וההתקשרות בין האב לבן עמוקה וגבוהה מדעתנו לאין שיעור. "כי יש שני מיני אהבות. אחת, שהיא אהבה שבימים. שבכל יום, היינו בכל מידה ומידה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפועל. ויש אהבה שהוא בכוח, היינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמיים קודם הבריאה, שהיו ישראל עדיין בדעתו ובמוחו. למשל: יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה. והתקשרות והאהבה, שיש בין הבן ובין האב, כשעדיין הבן במוח האב קודם ההולדה, זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשיו, כי אין משיגין עכשיו כי אם בזמן ובמידות, ואהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ה')

השלב השני בבריאה היה צמצום אור אין סוף לצדדין, כמבואר ב"עץ חיים", ויצירת ה"חלל הפנוי", שפנוי כביכול מאלוקותו. בתוך החלל הפנוי הזה התגלתה הבריאה ואז נפרדו ה"אב" ו"הבן", והבריאה הפכה לישות נפרדת, כביכול, מן הבורא. וכאן, בתוך "הימים והמידות", יכולה אהבת האב לבנו להתגלות.

השלב השלישי והאחרון, שכולנו מצפים לו, הוא שאף על פי שהבריאה נפרדת מן הבורא, הוא מתגלה בתוכה. כלומר ש"אב" ו"בן" שוב מאוחדים, אבל לא כפי שהיו בטרם הבריאה, אלא שלמרות האחדות ה"בן" יש לו ישות נפרדת מאביו. (אמנם כל זה בלתי אפשרי לשכל האנושי להבין, איך שייך גם אחדות וגם נפרדות בו זמנית, שעל זה כותב רבינו שם בתורה נ"א: "ואמר אז, שגם בזה יש קושיא מה שאי אפשר להבין. כי אם כן איך יהיה חילוק השכר לכל אחד ואחד כפי מדרגתו, ולפי עבודתו ויגיעתו בזה העולם בשביל השם יתברך, כי בוודאי גם בהסוף האחרון לא יהיו כולם שווים. ומאחר שיהיה כולו אחד, איך שייך חילוק בין אחד לחברו לפי מדרגתו. אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו, והדברים עתיקים")

לפי דברי רבינו ודברי תלמידו רבי נתן, משמע, שאותו תהליך שהתרחש בבריאת העולם, מתרחש גם בתוך העולם, בין אב לבנו, בין הורים לילדיהם.

השלב הראשון, בו הבן עדיין במוח האב, בטרם לידתו, מקביל לשלב בו הייתה מאוחדת הבריאה עם הבורא, וממילא אין לנו שום דרך וכלי להבין מצב זה.

השלב השני, לעומת זאת, בו הבן נולד ונפרד מן האב, מקביל לשלב יצירת החלל הפנוי שבו התגלתה הבריאה. חלל פנוי זה, מסתבר, הוא מצב הכרחי בגידול וחינוך הבנים, עד שיהפכו לישות נפרדת ועצמאית, לנשמה קדושה ומיוחדת עם תפקיד ומהות שונים מהוריהם.



וכך מתבאר הדבר בדברי רבינו:
"מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם, לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם, רק לבלי להסתכל עליהם כלל" (שיחות הר"ן נ"ט). יש הטועים בהבנת שיחה זו ומפרשים אותה כהדרכה שלא לתת לילד אהבה או חום. יש מהם שאופיים או נסיבות חינוכם הביאו אותם להיות קרים ומנוכרים והם מוצאים בטעות סיוע להתנהגותם בדברי רבינו. ויש הנבוכים בפירוש הדברים ואינם יודעים לבארם על נכון.

"מסוגל יותר" – כך עדיף, אבל לאו דווקא, לא מוכרח להיות כך.
"לבנים" – כלומר לזכות לגדל בנים טובים ויראי ה'.
"להיות רחוק מהם" – לא רק "להתרחק" אלא "להיות רחוק", כלומר בפנימיות ולא רק בחיצוניות, במהות ולא רק בצורה. "להיות רחוק מהם", כלומר ליצור מרחק, הוא ואני זה שני דברים נפרדים, לא דבר אחד, לא דעה אחת, לא אופי אחד, לא רצון אחד. והמרחק הזה יאפשר לילד לגדול. מה שאין כן מי שמידי קרוב לילד, לא נותן לו אוויר, מעניק לו חסות יתר, מטביע בו את הוויתו ולא נותן להוויה הנפרדת והעצמאית של הילד להתגלות ולהתפתח. "להיות רחוק" פירושו להשאיר מרחב מחיה, חלל פנוי, לתת בחירה, כמו שפירש רבינו את דברי המשנה: "כל ימי גדלתי בין החכמים" שפירש רבינו: "בין החכמים הוא בחינת חלל הפנוי, שנתהווה ונעשה בין החכמים, על ידי הפירוד והמחלוקת שיש ביניהם, כי אם היו כולם אחד אין שייך לומר "בין החכמים", ועל ידי המחלוקת נעשה בחינת חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נעשה בריאת העולם, היינו הימים והמידות. וזהו "כל ימי גדלתי", שהייתי מגדל ימי ומידותי, שהוא בחינת בריאת העולם, "בין החכמים", "בין החכמים" דייקא, בתוך החלל הפנוי כנ"ל, כי שם נעשה כל הבריאה" (ליקוטי מוהר"ן ס"ד)
המובן מדברי רבינו, שאם היו כל חכמי ישראל בדעה אחת, לא היה קיום לעולם.
דווקא בגלל שינוי הדעות שביניהם (כמובן כל עוד מכבדים זה את זה ומחלוקתם לשם שמיים), אזי דווקא הפירוד הזה יוצר "חלל פנוי", כלומר מרחב ריק, שבו יכול להיברא עולם, ויכולות המידות הטובות להתפתח ולגדול.

אותה מחלוקת נצרכת ומועילה שבין החכמים, מבאר רבי נתן, היא היא המחלוקת ושינוי הדעות שבין הורים לילדיהם, וכמו כן גם כאן דווקא השונות הזו יכולה להועיל להתפתחותם וצמיחתם של שני הצדדים, אם יסכימו להותיר ביניהם "חלל פנוי", ולא יכריחו זה את זה לבטל דעתם זה לזה.

"אזי הבן שואל שאלות וקושיות "מה נשתנה" וכו' היינו בחינת מחלוקת שהוא שאלות
וקושיות שמתעוררין, בחינת מחלוקת לשם שמים שהוא שלימות הדעת מאד בחינת מצה שהוא לשון מצה ומריבה כמו שכתוב שם. ועל כן "כאן הבן שואל". הבן שואל דייקא, דהיינו שאלות וקשיות בחינת מחלוקת שנתעורר בין הבן והאב שהוא בחינת מחלוקת שבקדושה מחלוקת שמאי והלל שהוא דעת גדול מאד וקיום העולם.
כי עיקר בריאת העולם וקיומו הוא בבחינת מחלוקת שבקדושה, דהיינו בחינת תחילת הצמצום שכביכול נצטמצם ונחלק האור לצדדין, שבלא זה לא היה מקום לבריאה כנודע. והבריאה וקודם הבריאה הם בחינת אב ובן ובהכרח שיהיה ביניהם מחלוקות כביכול, שיהיה אחר הבריאה נחלק קצת מקודם הבריאה כי אם לא כן יתבטל הבריאה כנ"ל. ואף על פי כן באמת שם הוא תכלית האחדות. ובחינת המחלוקת הזאת שבאמת הוא תכלית השלום (כמו שכתב רבינו נ"י במאמר בא אל פרעה סימן ס"ד על המשנה "כל ימי גדלתי בין החכמים" עיין שם היטב) (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ג' סעיף ה')

"להיות רחוק", אם כן, הוא לאפשר קיום למרחק, לחלל, לשינוי בין ההורים וילדים, ודווקא באופן כזה "גדלים הימים והמידות", וצומחות הנפשות הפועלות.

ובביאור "להיות רחוק" נותן רבינו כמה דרגות: 1. "לבלי להיות דבוק בהם", 2. "לבלי לשעשע בהם בכל פעם", ו3. "לבלי להסתכל עליהם בכל פעם".

"לבלי להיות דבוק בהם". דבקות היא קירבה תמידית, צמודה ומעיקה, להיות כל הזמן איתו ולידו, להרגיש אותו, להשתתף איתו, לחיות את חייו ולא את חיי, ולנסות להכתיב לו (בגלוי או בדרך עורמה) כיצד עליו לנהוג בכל רגע ורגע, ודבקות זו בוודאי אינה מאפשרת לילד לגדול.

אבל "להיות רחוק מהם" אין פירושו רק "לבלי להיות דבוק בהם", כי אם אפילו "לבלי לשעשע בהם בכל פעם". אפילו שעשוע תמידי יש בו נזק, רק לפרקים הוא מועיל.
להשתעשע פירושו לקחת, להשתמש בילד ככלי משחק, שעשוע שתפקידו לספק לי נעימות וחום. נגד זה רבינו יוצא. יחס כזה לילד יוצר פינוק, וגורם לילד להתחיל לעסוק ב"סחר חליפין", תמורת הסכמה מצידו להיות כלי משחק, מקור שעשוע, יתרצה לעשות רצון הוריו. כך נפגם החינוך.
אולם כאשר מדובר בהענקת חום לילד כאשר הוא זקוק לזה, במינון ובאופן הנחוץ לו – זה בוודאי חיובי ובונה ולא לזה מתכוונים דברי רבינו. וכפי שראינו שרבינו עצמו בוודאי לא היה רחוק מחום ואהבה לבניו ובני ביתו, כמו שמצאנו קטע מרגש במכתבו לביתו: "אני מתגעגע מאד אחר עליצותו ועליזותו של בנך ישראל שיחיה, מאז נסיעתו מאד שקט בבית. שיתן ה' יתברך שאשמע בשורות טובות מכם תמיד" (תרגום מאידיש של מכתב רבי נחמן לביתו שרה. "עלים לתרופה" מכתב ח').


אבל להיות רחוק אין משמעו רק "לבלי לשעשע בהם בכל פעם" אלא אפילו "לבלי להסתכל עליהם בכל פעם". הסתכלות אינה דבקות ולא שעשוע, רק הבטה מרחוק, השגחה, דאגה לילד גם לא בשעה שהוא בסמוך לנו. ומבאר רבינו שאפילו התקשרות כזו, פנימית, מרחוק, אף שלכאורה אינה מוחשת, עשויה להכביד על הילד, להצר את צעדיו, להחליש את בחירתו, לפגוע בעצמאותו. כשצריך להסתכל – מסתכלים. כשצריך לדאוג – דואגים. אבל לא "בכל פעם", לא כל הזמן.

"להיות רחוק", אם כן, פירושו באופן היותר עמוק, להאמין שילדי יכולים וצריכים להיות שונים ממני ולא העתק שלי, וכבר כתב רבינו שאין הקב"ה עושה דבר אחד שתי פעמים, וכל נשמה היא אור יחודי וחד פעמי שאין שני לו. וממילא, רק באופן כזה אפשר וצריך לגדלה.

אמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: "ברוך חכם הרזים", ומסבירה הגמרא: "לפי שאין דעתם דומות זו לזו ואין פרצופותיהם דומות זו לזו" (ברכות נ"ח). ולכאורה לא ברור כל כך מה עניין שינוי הדמויות והדעות לעניין הברכה "חכם הרזים". מהו הרז שטמון כאן? מפרש רש"י, שהמדובר בשישים ריבוא נשמות דווקא, ומבאר את פירוש הברכה במילים הבאות: "חכם הרזים - שיודע מה שבלב כל אלו".
ומשמע מדבריו שבאמת קיים כאן רז, כי יש דבר מה הטמון עמוק בליבו ובדעתו של כל אחד, שרק יודע תעלומות לבדו יכול בחכמתו האלוקית לדעת סודו (לפי המהרש"א גם השוני החיצוני מרמז על השוני הפנימי, כדבריו: "וכשם שהם מחולקין בדעות עד שישים ריבוא, שהיא צורה הפנימית כך הן מחולקים בצורה החיצונה"). מוסיף בעל ה"עין יעקב" בדבריו מעוררי המחשבה: "שישים ריבוא, ואז הוא מרכבה שלמה להשכינה, וכלולים כל חכמות התורה בנגלה ונסתר".

כל אחד משישים ריבוא נשמות ישראל, אם כן, הוא חלק ייחודי, יקר ובעל ערך גדול כל-כך שבהעדרו אין גילוי השכינה שלם. ישנה דמות אחת ודעה אחת המהוות את הרז הגלום בנשמתו, שאיש מלבדו לא יוכל להגשים ולגלותו לעולם. רק על כתפיו מוטלת החובה הנפלאה, לקחת חלק ב"מרכבת השכינה" הזו, לטעת פרח אחד ומיוחד, כמשל ה"עץ-יוסף" (שם בפרוש ה"עין יעקב"), בגנו של הבורא, ואף ששמש אחת מאירה לכולם, מכוח השוני בכליהם לקבל אורה, שונים אף צבעיהם וטבעיהם.

וכותב על זה רבי נתן בליקוטי-הלכות: "כי באמת הצדיקים והכשרים, כל אחד ואחד כוונתו רצויה לשם שמים, ואף על פי כן בוודאי דעותיהם חלוקות זו מזו, כי אי אפשר שיהיו דעותיהם שוות לגמרי, כי אין שני בני אדם דומים זה לזה. וכשם שמשונים בני האדם בצורותיהם כך משונים הם בדעותיהם. ועל-כן בהכרח שיהיו שינויים ביניהם בדעותיהם ודרכיהם והנהגותיהם, ומיום בריאת העולם לא היו עדיין שני צדיקים וכשרים אמיתיים שווים לגמרי בכל תנועותיהם, אף על פי ששניהם הולכים בדרך אחת ויונקים מרב אחד, אף על פי כן יש חילוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם, וכמו שהאריך רבינו ז"ל (רבי נחמן) לספר ולהפליג בגודל החילוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמננו, שכולם הם מתלמידי הבעל שם טוב, והמגיד זצוק"ל, והיה שלום גדול ביניהם ואף על פי כן היו מחולקים מאד בדרכיהם, שזה היה נוסע על המדינה ודורש ברבים, וזה ישב בביתו, זה האריך מאד בתפילה והתפלל לפני התיבה בצעקות והתלהבות גדולה, וזה התפלל בלחש עם הציבור כדרך ההמון, זה הרבה בתורה ביותר וזה הרבה בצדקות ופדיון שבויים, וכיוצא בזה שינויים רבים לאין מספר, אף על פי שכולם ינקו מרב אחד. כי אי אפשר שיהיו כולם שווים, כי כל אחד עובד את ה' כפי מידתו וכפי שורש נשמתו, וזה עיקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים הרבה בעולם, שכל אחד ואחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד מה שאין בחברו, שזהו בחינת "ישראל אשר בך אתפאר" שהם כלולים מגוונין סגיאין (גוונים רבים) כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים שווים, רק כל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שורשו ברצון העליון" (ליקוטי-הלכות חושן משפט הלכות שומר שכר הלכה ב' סעיף י').

יצירת החלל הפנוי, הוא, אם כן השלב הראשון. אבל גם הבורא לא השאיר את החלל הזה פנוי לגמרי. כדי שיהיה לו קיום, כדי שיוכלו לגדול ולהתגלות בו כל היצורים, האיר הבורא את אורו גם בתוך החלל הזה, כמובא ב"עץ חיים" בתחילתו: "והנה אחר הצמצום הנ"ל, אשר אז נשאר מקום החלל ואוויר פנוי וריקני באמצעות אור אין סוף ברוך הוא ממש כנזכר לעיל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא" וכו'.

ההרחקה, יצירת החלל הפנוי בין ההורים לילדים, כדי לאפשר להם לגדול ולהיות הם עצמם, אין די בה. לתוך החלל הפנוי הזה מוטל גם עלינו להאיר קו של אור, להמשיך ולהזין את נשמתם על ידי אהבתנו, על ידי החסד שאנו צריכים להשפיע להם.

וכך מתבאר הדבר בדברי רבינו:
"וצריך לראות להוליד בנקל, בלא קישוי. ואחר כך, כשנולד הנפש, צריך לגדל את הנפש. ושתי בחינות אלו, דהיינו ההולדה והגידול, נעשין על ידי יראה ואהבה, שהם בחינת שתי ידיים – יד הגדולה ויד החזקה. כי הולדה נעשית על ידי היראה, בבחינת "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה" (תהילים מ"ח). ואחר שנולד, אזי מגדילין אותה על ידי האהבה, בבחינת "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", היינו בהבראם, שהוא לאחר הבריאה וההולדה, אזי מגדלין אותה על ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה, בחינת ימין. וזהו "בהבראם – באברהם", כמובא (בראשית רבה פרשה י"ב) (ליקוטי מוהר"ן ס"ז סעיף ז')

כדי "ללדת" את הנפש כדי לתת לה קיום נפרד, צריך לגלות את מידת היראה, צריך לצמצם את אור ודעת האב והאם לצדדים.
אבל כדי לגדל את הנפש, צריך לגלות את מידת האהבה. להמשיך קו של אור וחסד לתוך החלל הפנוי. בכוחו של אברהם דווקא נברא העולם. קיום הנשמות ומזונן – חסד ורחמים. "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – דרשו חז"ל "באברהם". רק כך יבראו שמים וארץ של נפשות ילדנו.

התשובה התקבלה מהרב ארז משה דורון,
ב באלול התשסז
,
16 באוגוסט, 2007
לקריאה נוספת
19.08.2007

1. תודה (ערן גדות)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יעקב סולר צילום: מכללת תלפיות

גם בימים של קורונה - אני בני ברקי גאה

קרא עוד