סגור

הכרת הטוב

שלום וברכה!

יש לי מס שאלות על הצורך להכיר טובה לה' ואני מצטט מאמר שניסח בצורה מדויקת את שאלותי:

כפי שכבר הזכרנו, בעל חובות הלבבות מעמיד את החובה לעבוד את הקב”ה על החובה להכיר לה’ טובה. הוא מקדיש לכך את כל שער הבחינה וחלק ניכר משער העבודה. תורף דבריו הוא שהקב”ה דואג לכל מחסורנו, הגשמי והרוחני, והוא עושה זאת עבורנו במכוון (ולא במקרה או כלאחר יד). מכיוון שכך, מוטלת עלינו חובה מוסרית להכיר לו טובה על כך, כמו גם כלפי כל מי שגומל עמנו טובה. זוהי הכרת טובה שעיקרה הוא הדדיות ומחויבות כלפי מי שנותן לנו דבר מה ופועל למעננו.

גם הרב דסלר כותב:6

עבודת האל בנויה על יסוד הכרת הטוב. הלוא כה מפורש הוא בכל ספרי הקודש, אשר על האדם להודות לה’ הטוב על כל הטובות אשר יעשה לו, וכי בשבילם עליו לקיים את כל המצוות והחוקים והתורות.

נעיר כי ניתן לראות בדברי הרב דסלר גם את שני היסודות שהבחנו למעלה ביניהם: החובה להכיר טובה לקב”ה, והיותה של חובה זו בסיס למחויבות לעבודת השם בכלל.

היסוד של חובת הכרת הטוב כלפי הקב”ה מצוי בפסוק מפורש בתורה (דברים לב, ו): “הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך”. משה רבנו עצמו בהמשך הפרק מפרט את הטובות הרבות שהקב”ה עשה עמנו (שנשא אותנו על כנפי נשרים וכדומה), כבסיס לתביעתו זו.7

גם הפיוט “נשמת כל חי” מוקדש רובו ככולו לעניין זה: “ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל ולשבח”.

הכרת טובה על עצם הבריאה

יש הרואים גם חובה לאדם להכיר טובה לקב”ה על עצם בריאתו (ולא רק על הטובות שהקב”ה גמל וגומל עמו). למעשה הדברים מפורשים בפסוק עצמו: “הוא עשך ויכוננך”. התביעה בפסוק זה להכיר טובה לקב”ה מבוססת על שני יסודות: הוא עשה אותך, והוא גם כונן אותך. הדברים מופיעים לרוב גם בספרי הגות שונים, ונביא כאן רק שתי דוגמות. הרמב”ן (דברים שם) כותב:

הלא האל הוא אביך – כי הולידך וגדלך, והוא קנך – ששמך קנין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה’ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב), וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד, יט) כאשר פירשתיו, והוא צור עשך ויכוננך – כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא, טו).

הרמב”ן עומד על היסוד שהקב”ה עשה אותנו יש מאין כאחד מהבסיסים לחובת הכרת הטוב כלפיו. הוא אף מרחיק לכת וטוען כי העובדה שה’ עשנו יוצרת קניין כלשהו שלו בנו. נראה זאת ביתר פירוט להלן. מרחיב בזה יותר בעל תולדות יצחק (דודו המאמץ של ר’ יוסף קארו), בפירושו לפסוק:8

הלא הוא אביך קנך הוא עשך, לפי שאומר החכם שהאב הוא סיבה מקרית לבן לזה אמר הלא הוא אביך העצמי, וכיון שאתה מכבד לאב החומרי שהוא מקרי, כל שכן להשי”ת שהוא סיבה עצמית, וזהו שאמר ויכוננך, שהאב מקרי אינו סיבת קיום הבן, אלא סיבת יציאתו לאויר העולם, או סיבת הולדתו אבל הקב”ה הוא סיבת קיומו.

התולדות יצחק עומד על כך שהקב”ה הוא הסיבה המהותית והיסודית לקיומנו, וזה גופא מחייב אותנו להכיר טובה כלפיו יותר מאשר כלפי הורינו הביולוגיים.

ב. הקשיים העקרוניים ביחס להכרת הטוב כלפי הקב”ה

הרב יואל שוורץ, בספרו הכרת הטוב,9 מאריך בענייני הכרת טובה מבחינה מחשבתית והלכתית, והוא עוסק לא מעט גם בחובה להכיר טובה לקב”ה. אך משום מה הוא אינו נזקק כלל לשורה ארוכה של קשיים לא פשוטים שחובה זו מעוררת. תופעה זו מאפיינת את כל המקורות המוכרים לי שעוסקים בנושא זה, שמניחים כמובנת מאליה את החובה להכיר טובה לקב”ה. ככל הנראה הדבר נובע מחוסר הנוחות להיראות ככופר בטובתו של מקום. ובכל זאת דווקא לאור הקשיים שמעלה הרב עמיטל, וקשיים נוספים שהעלו בפניי כמה וכמה תלמידים לאורך השנים, מצאתי לנכון לדון בשאלות הקשות שגישה זו מעוררת. נחלק את הקשיים הללו לשני סוגים עקרוניים: המוסרי והלוגי-פילוסופי. חלוקה זו תחדד את הבסיס של ההצעה שתוצג בדברים שלהלן.

הקשיים המוסריים

יש לא מעט רוע וסבל בעולם גם בימים כתיקונם. האם נכון שכל יהודי קיבל מהקב”ה יותר טוב מאשר רע? האם נכון שכל אחד מאתנו אמור להודות לקב”ה על כך שברא אותו? אני כלל לא בטוח שכל יהודי יענה על שאלה זו בחיוב, גם אם הוא עצמו לא עבר את השואה, וגם אם השואה כלל לא היתה מתרחשת מעולם. וכבר נמנו בית הלל ובית שמאי וגמרו (עירובין יג ע”ב):

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

גם בימים כתיקונם המאזן של האדם הסביר נוטה לטובת הרע והסבל, ולכן שאלת הכרת הטוב כלפי מי שברא אותנו אינה כה פשוטה.

יתר על כן, עצם ההשוואה שעורך בעל חובות הלבבות בין החובה להכיר טובה לאדם שגמל לנו טוב ובין חובתנו להכיר טובה לקב”ה היא בעייתית. האם גמילות החסד של הקב”ה כלפינו כרוכה במאמץ כלשהו מצדו? ניתן היה לומר שגם טובה שניתנת ללא השקעת מאמץ מחייבת הכרת טובה כלשהי, אבל קשה יהיה לחלץ מכאן מחויבות עד כדי מסירת הנפש על קיום מצוותיו של הקב”ה.

ניתן להמשיך ולהקשות יותר מכך. הרי כל הטוב שהקב”ה גומל עמנו נדרש לנו רק מפני שיש לנו חוסרים וצרכים, שגם אותם הוא ברא בנו. האוויר לנשימה נדרש לנו רק מפני שנבראנו באופן שבלא אוויר לא נוכל לחיות. לגבי הצלה ממחלה ודאי עולה הקושי ביתר עצמה: הרי גם את המחלה נתן לנו הקב”ה, ורק אחר כך הוא הציל אותנו ממנה. הוא הדין לגבי תאונות דרכים וסכנות אחרות.

הקשיים הלוגיים-פילוסופיים

עד כאן עסקנו בקשיים שמצויים בספירה המוסרית. כעת נוכל להמשיך ולהקשות בספירה הלוגית-פילוסופית: האם בכלל ניתן להגדיר חובה להכיר טובה כלפי מי שברא אותנו? לו הוא לא היה בורא אותנו, לא היו לנו צרכים, וממילא גם לא היתה משמעות לקשיים או לתועלות שקיבלנו ממנו.10 נוסף על כך (וזאת שוב בספירה המוסרית), עצם העובדה שהוא ברא אותנו מחייבת אותו מבחינה מוסרית לדאוג לנו. כיצד נתייחס למי שיוצר יצור כלשהו ולא דואג לו? האם זו אינה תוצאה מוסרית אלמנטרית של עצם היותו בוראנו ושאנחנו ברואיו?11

לעיל ראינו שיש המציינים את החובה להכיר טובה לקב”ה על עצם בריאתנו. האם ניתן בכלל לדבר על חובה להכיר טובה על עצם בריאתנו? האלטרנטיבה הייתה שאנחנו לא היינו קיימים. הכרת טובה כלפי אדם מוגדרת בדרך כלל מתוך השוואה בין המצב הקשה שהיה מצוי בו בלא הנתינה שלו ובין המצב הטוב יותר שבו המקבל מצוי אחרי הנתינה. אך הבריאה אינה מאפשרת השוואה כזו. לו לא היינו נבראים, אזי כלל לא היינו קיימים. אם כן, כיצד ניתן להגדיר חובה להכיר טובה על עצם הבריאה, ובפרט על רקע קביעת חז”ל בסוגיית עירובין הנ”ל שמוטב לאדם שלא נברא משנברא.12

תוכן התשובה:

שלום וברכה

יישר כוח על הצגת הנושא בכובד ראש, ברמה גבוהה ובחיפוש אחר הדרך הראויה.

מה עולה מדבריך אתה ? עולה שיסוד הכרת טוב מופיע ברמות שונות ובצורות שונות אצל גדולי ישראל.

יש בו בסיס גדול – אנחנו מודים לריבונו של עולם על הטוב שמתחולל בנו; על מה שהוא גמל אתנו בעבר; על המציאות שאנו חיים בתוכה היום;

ויש עליו שאלות גדולות מאוד – על עצם העובדה שנבראנו שלא ברצוננו, על מה שמתחולל בנו בעקבות השואה; על הסבל שכן קיים בעולם; על עצם הבריאה שלנו שבלעדיה כלל לא היה לנו צורך בטוב ועוד ועוד.

מה נראה לי להציע ?

המקור ממנו אני שואב הוא ספר תהילים. בספר תהילים אנו מוצאים תנועה רצוא ושוב. לעתים הודאה על הטוב; לעתים מצוקה וקריאה; לעתים טענות; לאמור: לא הפילוסופיה הקבועה והיציבה צריכה להנחות אותנו כאן, כי אם עולמנו התחושתי. לעתים העולם מאיר לנו, ואנו חשים את היופי ואת הזכות לחיות בתוכו. זה הזמן להכיר טוב לריבונו של עולם על העולם הסובייקטיבי המאיר הזה, ומתוך כך להתרומם לאמונה; לעתים העולם מחשיך בעדנו ויש הסתר פנים, ואז "הכרת הטוב" עלולה להיות הדחקה לא ישרה באופן פנימי, ולכן לא יהיה נכון לבנות את האמונה עליה, אלא אם כן מצליחים להתבונן גם על הטוב שבתוך הרע.

ובדרך זו, הכרת הטוב היא נדבך משמעותי באמונה, אך לא היחיד, ואין היא צריכה להתמודד עם כל העולמות הפילוסופיים העומדים כנגדה.

כל טוב ושוב יישר כוח

התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול
כה בתשרי התשפא
,
13 באוקטובר, 2020
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: shutterstock

שיווק מוצרי חשמל ללא כשרות - ונקנס בעשרות אלפי שקלים

קרא עוד