האם אנו באמת הכי גרועים?

רציתי לשאול בעניין שמטריד אותי רבות, והוא: בלי הרף אני שומע משפטים, כמו 'הדורות משתנים', 'בזמננו זה היה אחרת', 'פעם ידעו לכבד את המבוגרים ולשמוע בקולם', 'בימינו הייתה יראת כבוד, הייתה הבנה שבעלי הניסיון הם היודעים באמת', 'היום אין דרך ארץ', 'היום בני הנוער חצופים יותר/מרוכזים בעצמם/באים בדרישות/ובעיקר מזלזלים בכל החכמה שהדורות הקודמים צברו כבר, ומתעקשים לפעול לפי הבנתם הצעירה והצרה'.

גם בנושאים אחרים אני שומע כל הזמן תלונות על כך שהיום המציאות טובה הרבה פחות. למשל בעניין הוצאות ומותרות. הוריי מספרים לי, שכאשר הם נישאו, איש לא העז לדרוש משהו מן ההורים, מה שיכלו לתת לדירה - נתנו, ואיש לא דיבר על ריהוט חדש ויקר. היום יש דרישות בכל עניין, בבגדים, בריהוט וכדומה.

שאלתי היא: האם באמת בעבר בני הנוער והצעירים פעלו לפי עצות המבוגרים ולא הגיעו למסקנות עצמאיות על חייהם ועל רצונותיהם? האם באמת היה פעם מצב שבו קיבלו את הכול 'כזה ראה וקדש'?

אני מרגיש שאצלי ואצל חברי באמת אין שום נטייה לקבל דברים בצורה עיוורת כזאת, אבל השאלה היא האם בנו האשמה? מה אנחנו אשמים שהיום התכונות הפנימיות הן אחרות? מה אנחנו אשמים שהעולם היום חומרני יותר?

האם הגעגועים האלה לדורות של פעם מוצדקים? האם אין שום דבר טוב בכל התכונות שנמצאות בנו - בצעירים של הדור הזה - שכולם מתלוננים ומעדיפים שהכול יהיה כמו בעבר ובלי שינוי?

במבוכה רבה,

מיכאל לוי.

תוכן התשובה:

האם באמת פעם היה טוב יותר? תשובה נחרצת על שאלה זו משיב שלמה המלך, וכך הוא אומר: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז י). לא, הימים הראשונים לא היו טובים יותר. מדוע אפוא רבים מאתנו נוטים להתרפק על העבר ולהיזכר בערגה בימים או בדורות קדמונים?
שמה של תופעה אנושית זו הוא 'אידיאליזציה של העבר'. משעוברים הימים וחולפות השנים, נוטה האדם, כל אדם, להיזכר רק בחלקים הנעימים של העבר ואת החלקים הפחות נעימים - להדחיק ולשכוח. כך נעשה בדמיונו העבר לתמונה אידיאלית שאליה הוא מתחיל להתגעגע. זקנים מתגעגעים לימי נעוריהם כאילו לא היו הללו מלאים מבוכות נעורים, שיברונות לב ומצוקות קשות של חוסר בהירות. לעתים קרובות אנו מתגעגעים לדמויות מן העבר כאילו כלל לא היו בהן צדדים שליליים, והאנשים בסביבתך, כפי שציינת, מלאים הערצה והלל לתקופות רחוקות יותר מן ההיסטוריה, כאילו אז היה רק טוב.

דברים רבים אכן השתנו מאז הדורות הקדמונים ועד דורותינו, וננסה גם לדבר עליהם מעט, אלא שאין פירוש הדברים שפעם היו המידות טובות והיום רעות - או שפעם היה אור והיום חושך.
כל זמן הוא טוב אם קוראים אותו כראוי ומבינים מה טוב בו, וכל תקופה מאירה אם עובדים כראוי עם הכלים והמצבים המיוחדים לה.
חכמינו קוראים לדורותינו אלה 'דור העקב', הווה אומר, שמבריאת העולם ועד לתיקונו מתחלקות נשמות בני האדם לסוגים המקבילים כביכול לאיברי הגוף, ובאופן דומה מתחלק גם תפקידם המיוחד וייעודם.
הדורות הראשונים היו נשמות מסוג "ראש" (ניכר לעין גם שאורך חייהם היה רב יותר וזה מפאת התיקון הגדול והארוך שהוטל עליהם), אחריהם נשמות מבחינת "כתפיים". בדור התנאים היו נשמות מסוג "החזה" וכן הלאה עד דורנו, הוא דור "העקב".
האם לפי הקבלה זו, נוכל לומר ש"ראש" טוב מ"עקב", או ש"כתפיים" מעולות יותר ממנו? הלא כל אבר בגוף יש לו ייעודו ותפקידו המיוחד. נכון שיש איברים עיקריים, שכל חיות וקיום הגוף תלוי בהם, כמו המוח והלב, אבל אדם חסר רגליים הרי אינו יכול לעמוד או ללכת, גם אם יש לו מוח ולב...
אלא שאם עקב אינו מבין שהוא עקב ועז חפצו להיות ראש או לב - יכולים געגועיו למה שאינו שייך לו, לגרום שגם עקב הוא לא יהיה, והגוף כולו, הווה אומר - כלל נשמות ישראל - יהיה חסר עקב ונכה רגליים.

חכמינו ז"ל אפיינו את נשמות הדור הזה באפיונים רבים. אחד מהם, אולי המפורסם מכולם הוא - תכונת העזות והחוצפה. "בעיקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" (סוטה מט), וזוהי, הלא, אחת מן הטענות הנפוצות שנוהגים להשמיע כלפי דורנו. גם במכתבך ציינת דווקא טענה זו באופן בולט - "פעם הייתה יראת כבוד והיום אין, היום בני הנוער חצופים יותר" .
אם כן, לכאורה, יש מקום לומר שפעם היה טוב יותר, משום שבאמת, פעם לא היו אנשים חצופים כל כך והיום יש. אלא שקביעה זאת היא שטחית מאוד, ואם נתבונן בנושא לעומקו, נגלה פנים אחרות. פנים שישללו את התואר 'טוב יותר' מן העבר - אפילו בתחום החוצפה.
"מי שיש לו חוצפה - יש לו כח לפעול", כותב המהר"ל (נתיבות עולם נתיב הבושה פרק ב). הכוח לפעול נחוץ לנו, כנראה, באופן עמוק יותר מזה שנזקקו לו הדורות שקדמו לנו. עקב אכן גס לאין שיעור ממוח או מלב, אבל דווקא משום גסותו ועצמתו יכול כל הגוף לעמוד עליו...
"בכל המידות שאינם טובים", כותב ה'דגל מחנה אפרים', "יכול לעבוד בהם [את] הקדוש ברוך הוא, כמו 'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגא' וזו מידה לא טובה. ואיתא [מובא] במסכת סנהדרין (קה) 'חוצפא - אפילו כלפי שמיא מהני' [חוצפה מועילה אפילו כלפי שמים], כי כשמחזיק עצמו ללא כלום [דהיינו אם אינו חצוף, רק שפל ועניו] אומר בלבו, שאין תפילתו עושה כלום, ולזה הוא טוב מידת עזות, ויחזיק עצמו שתפילתו עושה רושם ויחזק עצמו בכל כוחו להתפלל ולעבוד ה'" (פרשת עקב).
הנה מצאנו מקום שבו החוצפה נחוצה לנו לאין שיעור, ובכוחה דווקא נעמוד על עמדנו וניטול את חלקנו בתיקון העולם ובתיקון נשמות ישראל.
נכון, אין בנו מעלות רבות ולא קנינו לנו שום שלמות. נכון, על פי מעשינו, אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש. אלמלא החוצפה - כבר היינו מתייאשים ומושכים את ידינו מכל התמודדות רוחנית, וכבר מזמן היינו 'יוצאים מן המשחק', כביכול, של ניסיון לעבוד את ה', כי היינו בוחנים את עצמנו באמת, ורואים פחיתותנו וריחוקנו מן השלמות, והיינו מתביישים.
היינו מתביישים להתפלל, מתביישים לתקן מעשינו, ומתביישים אפילו לחשוב להמשיך להתמודד עם מבוכות חיינו.

אלא שיש לנו חוצפה. חוצפה נחושה וקדושה, שבה אנו חייבים להשתמש. חוצפה להתפלל אל ה' ולבקש רחמיו, חוצפה לחשוב שגם לנו, הדלים, תהיה תקנה, ושיש ערך עצום, אמתי ונצחי גם למעשינו הפעוטים למרות ריבוי פגמינו. יש לנו חוצפה נחושה להתחזק ולעמוד מול עולם ומלואו, מול חומרנות שוטפת ומכלה של דעות רעות ונפסדות, ולומר: הטוב ינצח! אף שאנו מעטים, חלשים ואבודים בתוך עולם תוסס ושוטף למטרותיו הצעקניות - הצדק אתנו, ואמונתנו היא אמונת האמת!
החוצפה הזו, התקיפות הפנימית העצמתית הטבועה בנו, לא בהכרח שלילית. אולי בימים הקדמונים היא לא פיעמה כל כך בלבבות, אבל אז כנראה גם לא היו צריכים אותה כל כך. ואם נבין אותה ונדע להשתמש בה באופן הנכון והמועיל, נוכל לכנות גם אותה 'טוב' - נוכל לקרוא גם לה 'קודש'.

כן, רוח של מרד ירדה לעולם, ובצער אנו צופים כיצד רוח זו מדברת גם מפיות נערינו. אתה בעצמך כתבת "אני מרגיש שאצלי ואצל חברי באמת אין שום נטייה לקבל דברים בצורה עיוורת כזאת" - אבל המרד הזה, אינו בהכרח שלילי. שכן יש המורד במלכות שמים ובועט ח"ו במצוות, ויש המורד בהבלי העולם הזה ובועט בכפירה. רוצים להבין - רוצים לחקור ולשאול, לא רוצים לקבל שום דבר כמובן מאליו, אפילו לא את האמונה - והרצון הפנימי הזה לעצמאות קיים היום יותר מבעבר. אין הוא טוב או רע - טוב או רע הוא השימוש שנעשה בו. שכן החקירה והשאלה יכולים לסייע לבנות את האמונה ולאו דווקא להחריבה, החיפוש העצמי העיקש יכול להעמיק את שורשי האמונה בלב ובמוח ולתת לה עצמה שלא הייתה לה קודם.
אם נתכחש לשואלים, אם נכנה את נפשם המתייסרת 'ירידת הדורות' ונכה על קדקודם מדוע אינם הולכים בתלם - ניצור באמת דור של מורדים בקודש. אך אם נשכיל להבין כי בתכונה זו הנראית 'רע' כל כך מבחוץ, יש צד חיובי וקדוש של בקשת אמת, אז, אדרבה, נזכה למאמינים עמוקים וחזקים, נזכה לעובדי ה' משוחררים מחולי ה"מלומדה", ואולי רק חיילים מסוג זה עתידים לשרוד במלחמה הרוחנית האחרונה, שכבר הולכת ומשתוללת במלוא עוזה.

על העקב - עומד הכול, והעקב עניינו - אמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה'" כותבת הגמרא (מכות כד). בסוף הדורות, מבארים המפרשים, יהיה מבחנן העיקרי של נשמות ישראל, מבחן האמונה. ובשביל קיום האמונה בדור כה חלוש, כאמור, צריך עזות.
כל הדורות עומדים על הרגליים, על דור העקב, ודור העקב עומד על האמונה. אין זה רע יותר ממה שהיה פעם, זה פשוט שונה. ואם נבין את השוני הזה כראוי וניפטר מגעגועים מיותרים לימים קדמונים, אזי דווקא אנחנו - עם כל מגרעותינו, נהיה המעמד והקיום של כל הדורות!

התשובה התקבלה מהרב ארז משה דורון,
טז בתמוז התשעב
,
06 ביולי, 2012
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אבו מאזן צילום: flash 90

עסקת המאה תקועה: הפלסטינים מסרבים לשלוח נציגים לוועידת השלום בבחריין

קרא עוד