סגור

דיכאון

בס"ד

שלום רב לך!

אני בת 16 וחצי. קיוויתי שאולי אתם תוכלו לעזור אז פניתי לכאן. ובכן, אני מרגישה שאני בדיכאון מהחיים, אני בוכה נכל דבר קטן (וגם דברים גדולים). אני בחורה מאוד מאמינה ועברתי שינוי חיובי בשנה האחרונה, אבל אני מרגישה שהחופש רק מדכא אותי עם השעמום שהוא נושא בחובו, ואני מרגישה שכמה שאני לא זועקת לה' שיושיע אותי, יעזור לי ויציל אותי מהמקום שבו אני נמצאת- הו פשוט לא עונה לי. מסנן אותי. לא מראה שום סימני חיים. וזה אכן מאוד מדכא.

יש לי בעיות עם ההורים שלי, אמא שלי היא מקור רוב הבעיות היות ובתקופה כזו אני צריכה אמא תומכת מחבקת ואוהבת- והיא, במקום- רק צועקת עליי, לעיתים מקללת אותי וחושבת שהקשר בינינו מסתכם בקיפול הכביסה (או באי קיפול כביסה), ובכך שאני דורשת ממנה מדי כסף. אני מתוסכלת, חסרת אונים, לגמרי לגמרי יואשת, ולאחר כל הבכי הרצחני והכואב שבכיתי- הפכתי אפתית. זה מביא אותי לחשוב מחשבות שליליות, מדכאות, ואובדניות. הרי למה ה' ברא אותי אם נגזר עליי לסבול כך?? אני רוצה לצאת מהמעגל קסמים בו אני שרויה ולראות את האור. להחזיר את השמחה והאופטימיות לחיי. אך במקום זאת, כרגע כל מאמר של הר' נחמן נראה לי לא מועיל ואשלייתי, שאני מבטלת אותו במחי יד ושוקעת בחזרה.

אני מאוד מצטערת מראש על כך שהטחתי בכם את כל בעיות חיי במכתב הזה, ואיני יודעת אם תוכלו לעזור לי. אך אני נמצאת במקום שכבר לא מפריע לי לבקש עזרה.. אז הייתי רוצה מאוד שתנחו אותי מה לעשות.

למותר לציין, שמטבעי איני כזאת, אני ילדה שמחה ומצחיקה עם חוש חיים בריא, ואני מקווה שזו רק תקופה חולפת.

בתודה רבה מראש!

תוכן התשובה:

מה שלומך, תחזיקי מעמד עוד קצת...
נתחיל מזה שאת לא צריכה להצטער מאוד ואת לא מטיחה כאן שום בעיות.
בשביל זה אנחנו כאן, לתת לך את התחושה הכי טובה בעולם שמתי וכמה שתצטרכי..אנחנו כאן.
יש גם את הקו טלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, ו המספר הוא: 1599-5000-54 (מספר חדש!) סודיות מובטחת!

זה לא שלך יש בעיה, את משהו מיוחד (את מיוחדת אבל במובן הטוב של המילה...) וזה קורה רק לך.
אני בטוח שיש עוד אלפי בני נוער שפשוט, איך נאמר את זה בעדינות- מתחרפנים מהחופש הזה.
כי בהתחלה זה אחלה וסבבה ויופי ותודה לך אלוקים, קצת שקט, מהמורה, מהרב מכל המבחנים האלו
אבל אחר כך, יום ועוד יום, ואחרי שבוע וחצי מתחילים להרגיש שקצת מיצינו.
כי בינינו, כמה זמן אפשר לשרוף על בטן גב, עוד בריכה, ועוד פעם לשבת ליד הסניף עד שהבן של
ששון מהקומה החמישית מאיים ש'אם לא יהיה פה שקט, אני יורד למטה ומפוצץ את כולכם!
ותוריד כבר את הרגל מהמכונית שלי למה עוד שנייה ואני מוריד לך ת'ראש!'
זה לא את. זה החופש.
אפשר לדבר על זה שעות, לכתוב על זה בכל מקום אפשרי, אבל עדיין, בשורה התחתונה מסתבר שהוא קצת גדול עלינו. החופש ה'גדול'.

תראי, מצד אחד המכתב שלך באמת נראה כאילו לקחו וטבלו אותו בים של כאב, לא פשוט, לא קל.
הריב עם אמא, היחסים שלפי מה שהבנתי לא הולכים כל כך חלק וכמובן...הקב"ה.
דווקא עכשיו שאת כל כך זקוקה לו, צריכה אותו, שיחבק אותך, שיהיה שם, איך כתבת?
"הוא פשוט לא עונה לי! מסנן אותי. לא מראה שום סימני חיים" אז במצב הזה, אין דבר יותר מובן, מתבקש וטבעי מההרגשה החונקת הזו שאת חווה עכשיו.
גדולים ממך היו מרגישים לאור מה שסיפרת שהם טובעים, גם לך מותר.
יצא לך פעם לראות תינוקת חמודה, ממש מלאך קטן, שהיא לשנייה אחת, לא יותר, לא רואה את אמא שלה וכבר היא מתחילה להילחץ, לבכות?
וזה ממש לא מצחיק או מוגזם, כי מבחינתה, מבחינת התינוקת, אלו באמת רגעים מפחידים.
'אמאל'ה! היא בוכה'
כאילו תחשבי על זה, המון אנשים מסביב, היא לא מכירה אף אחד, רק את אמאל'ה שלה ופתאום לכמה שניות היא לא רואה אותה...
בדרך כלל לא עוברת שנייה וכבר אמא שלה באה, עם מבט של רחמים ולוחשת לתינוקת שלה:
'די די, מתוקה...הנה אמא...'
ואז...אז התינוקת בוכה עוד קצת, עוד טיפה, כאילו שהיא אומרת לה:
'שלא תעיזי לעשות לי את זה יותר בחיים!'
ואמא שלה רק עוטפת אותה, מחבקת אותה חזק חזק והתינוקת...נרדמת...
" אם־לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי" (תהילים קלא, ב').
כך כתב כבר דוד המלך, שבטח יצא לך לקרוא קצת מכל מה שעבר עליו בספר תהילים.
מצד האמת, אם התינוקת הייתה רק מסתכלת עוד טיפה, פוקחת את העיניים הקטנות שלה היא כבר הייתה רואה אותה...את אמא שלה.
היא לא הלכה לשום מקום וכל הזמן הזה היא פשוט הייתה במרחק נגיעה.
לנו, בתור צופים מהצד זה קל לומר את זה, כי אנחנו רואים את התינוקת ואת אמא שלה...אבל התחושה הזו, הפחד האמיתי הזה, שאפף את התינוקת נבע פשוט מדבר פשוט עד כדי כאב:
היא פשוט לא הסתכלה נכון, כמו שצריך.
אף אחד חלילה לא מאשים אותה, ממש לא. אנחנו לא עוסקים כאן בהאשמות, אבל גם לאמא שלה כל הסיפור הזה לא היה נעים...אף אמא לא אוהבת לראות את הבת שלה בוכה...
קשה לך, באמת שקשה ובדרך כלל כשקשה לנו, אנחנו רוצים לגלות שיש במערה שלנו, בחושך הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו עוד מישהו, שנוכל לתפוס אותו, לגעת בו, להחזיק בו חזק חזק.
הוא לא תמיד ידע לפטור לנו את הבעיות, אבל המון פעמים וזה אחד מהדברים שאנשים נוטים לשכוח, אנחנו לא מחפשים קוסמים ורופאים, אנחנו רק רוצים שיקשיבו לנו, שיהיו שם בשבילנו. בשקט.
התחלת לחפש אותו, את הקב"ה, את אבאל'ה שלך.
נו, אם עכשיו לא תעזור לי אז מתי כן תעזור?
אני יודעת שלא תמיד הרגשתי ככה, לא תמיד היה לי כל כך קשה אבל עכשיו...אני ממש צריכה אותך!
אפה אתה? בבקשה...
הסתכלת ימינה, הסתכלת שמאלה, קדימה...כלום.
אכזבה, יאוש, הוא לא עונה לי, פחד.
והנה, אברכה כדברה, או איך שהארי פוטר לא אומר, קיבלת את שיקוי הקסם ואת המתכון הבטוח לדיכאון ולמחשבות אובדניות.
אבל רגע, שנייה אחת, בטוחה שהסתכלת לכל הכיוונים?
שחיפשת אותו במקום הנכון?
מה עם...מבט פנימה? בתוכו? לתוך הלב שלך?
אנחנו בני אדם, ולכן אנחנו ישר נוטים לשייך כל דבר לעולם שלנו, זה נקרא 'האנשה'.
אם את רוצה לדבר עם חברות שלך, אם את מחפשת אותם, את פשוט מתקשרת, קוראת להם ואז את שומעת אותם
באותה המידה כשאנחנו שולחים מייל, אז אנחנו מחכים לאישור:
'המכתב שלך נשלח' ואז אנחנו חושבים, איזה יופי, עבר.
ככה גם עם פקסים ודואר רשום, הכול מוצג ומתממש בצורה חזותית, מוחשית.
זה העולם שלנו, אלו המושגים, נורמות החיים.
אבל יש עוד עולם.
עולם הדממה. פנימי יותר, גבוה יותר. בלי פקסים וצלילים, בלי אישורי מסירה ו'פנייתך נתקבלה במערכת'.
בלי שואו ורעש.
עולם של שקט. סמוי, מוסתר, עמוק.
הרב אורי זוהר אמר פעם: כשהייתי בעולם החילוני, הרגשתי שאני יכול לדבר אל כולם וכולם היו מנענעים לי עם הראש 'כן' (מכירה את זה שאת עוברת ברחוב ואת רואה מישהי ולא נעים לך, אז את כזה עושה לה:
'מה שלומך, הכול טוב?' את לא באמת מצפה שהיא תתחיל לספר לך מה שלומך כי אז לא תספיקי לסרט שקבעת עם חברות שלך...נו, אז למה שאלת?
רק בשביל הנימוס..אלו הכללים של החברה...)ואז הוא המשיך, הרב אורי זוהר:
אבל כשחזרתי בתשובה ודיברתי עם הקב"ה, הרגשתי שהוא, הוא באמת מקשיב לי.
איזה יופי זה, איזו תחושה מדהימה, לדבר ולדעת שמישהו מקשיב לך...
יודעת כמה פעמים הרגשתי כמו שאת הרגשת, אז זה לא חייב להיות דווקא בדברים שקשורים לכביסה, יש ברוך ה' עוד אלף ואחד דרכים כדי לחוש לא בנוח, מבוכה, פחד, חשש וכן, אני מניח שגם לי היה יותר קל אם ישר איך שהייתי מתפלל, מדבר אליו, צועק בשקט, הייתה יוצאת בת קול כזו מן השמיים ואומרת לי:
'שלום, תפילתך נקלטה בשמיים, הקב"ה ישמח לקבל אותך בעוד חצי שעה...נא הצטייד בהתאם'.
הנה, עכשיו אני יכול להיות רגוע! יותר מזה?
אבל זה לא עובד ככה וטוב שזה לא עובד ככה.
אנחנו לא מדברים על הדואר המרכזי של י-ם: 'מס'...נא לגשת לדלפק'.
אנחנו מדברים על הקב"ה, אין לו קבלת קהל, הוא לא בקטע של השואו ואת ורק את תקבעי כמה תשמעי אותו.
בלילה, שאף אחד לא רואה אותך, רק את והכרית שלך והדמעות...
כשקראת לו, דיברת אליו, ביקשת, התחננת...
את צריכה לדעת שהוא שמע, וראה והרגיש, הכול. ה כ ו ל.
למה ישר אמא שלך לא באה אלייך והביאה לך נשיקה על המצח ואמרה לך:
את יודעת, אני חושבת שאני רוצה שנצא קצת החוצה, לבלות ביחד, רק את ואני...למרות שזה היה יכול להיות נחמד, למה זה לא קרה?
בגלל שהוא, הקב"ה הוא כבר ידע מתי לממש את התפילה שלך כמה ואיך.
את עוד צעירה, אבל אי"ה כשתגיעי לעולם השידוכים, 'הדייטילנד' בלעז, תראי ותביני כבר למה התכוונתי.
המון פעמים אנחנו ממש כמוך, מתפללים, מציפים את השמיים בדמעות בטוחים שזה זה ובסוף...טראח! ישר ללב! לא זה לא....
ואז גם אנחנו חשים בדיוק מה שאת חשה:
תסכול, חוסר אונים, יאוש...
נו מה, לא ככה? כל כך רצינו, הלכנו פה, השתדלנו שם וסוף סוף ראינו כבר את החצי השני:
'נו ריבונו של עולם יקר', אנחנו מאיצים בו:
'הלו?
אתה איתנו?
תתעורר!
עכשיו זה הזמן...קדימה, כל התפילות החוצה ויאללה, בוא נסגור סיפור...'
ובסוף...נפל.
על מה? לא יודע, גם לא כל כך מעניין. שורה תחתונה החיפושים נמשכים.
ואז, אני כל פעם נזכר במשפט שאמר ה'חפץ חיים':
'להתפלל לקב"ה, זה בוודאי שאפשר, לתת עצות לקב"ה זה כבר לא צריך!'.
להבדיל מאותה אמא מהמשל של התינקות, הוא, הקב"ה לא עומד בצד וצופה בך.
הוא נמצא איתך ביחד, נושם אותך, חי אותך, וכל כאב קטן בלב שלך, כל דקירה קטנה, הוא גם מרגיש את זה.
את רק צריכה להתחיל ולסמוך עליו באמת. לחיות את הביטחון הזה.
את תרגישי את זה כבר, תחושי בזה, פשוט אני רוצה שתדעי, שבאמת תביני שהוא כן מקשיב.
הוא כן שם.
והדמעות שלך, מתערבבות ביחד עם שלו.
רק שלקב"ה כואב עוד קצת.
גם מהמקרה עצמו וגם מזה שהוא עכשיו קרא את המייל שלך ו...כנראה שזה לא הוסיף לו חיים כמו שאומרים.
ועדיין יש גם דברים שקשורים בך, בחובה שלך, בהשתדלות שלך לעזור לקב"ה, לעצמך...
בגלל שאני באמת חושב שיש כאן דברים עדינים, רגישים ועדיין אחרי הכול, אי אפשר לנסות ולפתור הכול במכתב אחד, אני אנסה לעזור לך בכמה נקודות לגבי מה שכתבת על אמא שלך.
המון דברים שלנו בתור ילדים נראים בצבע שחור, ו'מה זאת אומרת, מהי חושבת לעצמה בכלל?'
מצד האמת, מצד הראייה של ההורים שלנו שיש להם 'קצת' יותר ניסיון נראים אחרת לגמרי.
כתבת דברים שצריכים התייחסות, אין ספק, אם היא באמת צועקת עלייך, מקללת אותך, זה דורש יחס, טיפול, ליבון של הבעיה ועדיף כמה שיותר מוקדם.
אבל אני מרגיש שחסרים לי עוד כמה דברים בשביל שיהיה אפשר להתמקד יותר בצורה מעשית.
תחשבי עם עצמך אם אמא שלך היא באמת מקור רוב הבעיות או שאולי אם תנסי קצת לראות איך הדברים נראים מהצד שלה...אולי זה ייתן לך קצת מבט אחר.
בלי קשר וקחי לך את זה ככלל לחיים, אל תשאירי דברים כאלה בבטן.
אם יש לך בליבך על אמא שלך, פשוט תקראי לה, תנסי לדבר איתה, להסביר לה, לשוחח.
למרות שבדברים האלו יש לנו נטייה טבעית לשחרר קיטור, לעשות בלגאן אמוציונלי תנסי כמה שאפשר להימנע מזה.
מצד אחד לדבר אבל מצד שני גם להקשיב.
אני יודע שזה לא הייתה הכוונה שלך, אבל אל תוותרי כל כך מהר על המאמרים של ר' נחמן.
לפעמים, כשאנחנו נמצאים הרבה זמן בחושך, במערה, פתאום העיניים שלנו פשוט לא מסוגלות לראות כל כך הרבה אור...לאט לאט, תנסי להיכנס קצת לראש ותראי איך שאי"ה הדברים מתחילים להראות אחרת.
שחור נהיה לאפור...ואפור לתכלת של השמיים.
את מקווה שזו תקופה חולפת, אני אומר לך שאי"ה זו באמת תהיה תקופה חולפת.
לקראת חודש אלול, ראיתי משהו יפה באתר של חב"ד:
קודם התקיעות אנו מקדימים את הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".
הרעיון הטמון כאן הוא, שדווקא 'מן המיצר' מגיעים אל ה'מרחב'.
אילו פיו של השופר היה גם-כן רחב, לא הייתה בוקעת ממנו התקיעה.
דווקא הלחץ של ה'מיצר' מרכז את הכוחות הדרושים לפריצה אל המרחב.
אם את גם חושבת שהיית רוצה עכשיו, בתקופה הזמנית הזו מישהי מהמשיבות שתוכלי לדבר איתה, לספר לה קצת,פשוט תכתבי למייל ואי"ה ננסה לסדר לך אחת כזו.

שתהיה לך שבת שלום, קחי נשימה ארוכה ותתחילי לחייך קצת.
יש לך באמת את כל הסיבות שבעולם!

רק טוב, בשורות טובות
אבינועם
Avinoam811@gmail.com










התשובה התקבלה מחברים מקשיבים,
יח באב התשסז
,
02 באוגוסט, 2007
לקריאה נוספת
03.08.2007

1. יישר כח! (נתנאלה)

דווח על תגובה לא ראויה
03.08.2007

2. לשואלת... (אני)

דווח על תגובה לא ראויה
07.08.2007

3. שכוייח.. (אני..)

דווח על תגובה לא ראויה
08.09.2007

4. בס ()

דווח על תגובה לא ראויה
20.09.2007

5. שכוייח ()

דווח על תגובה לא ראויה
12.07.2008

6. תודה!! (שרה)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו בוועידה צילום: צילום מסך, ועידת החינוך

נתניהו לגנץ: "ממשלת מיעוט - סטירת לחי בפרצוף של חיילי צה"ל"

קרא עוד