אני מרגיה מאוד בודדה ומשועממת

שלום לרב.

שוב- אני ממשיכה את ה"שאלה" שלי אליך, התחלתי בראשונה כשכתבתי לך שאני מבולבלת... אם זה עדיין זכור לך, וגם אם לא, זה המשך.

העצה שנתת לי קודם כל- רציתי להודות לך על התשובה המהירה ובכלל על כל הנכונות שלך כאן באתר לעזור, התשובות שלך מאירות ומבהירות יותר ממה שאתה אולי יודע... אז תודה.

העניין הוא שאני מרגישה בדידות. שוב אני מזכירה- יש לי משפחה וכולם בריאים ב"ה, יש לי כמה חברות מהכיתה והלימודים [כיתה י"א], ובאמת הן מאוד חשובות לי.

לפני כשנתיים הייתי בתקופה קצת פחות טובה כשאני מסתכלת על זה היום, אז הייתי בטוחה שהכי טוב לי אבל כעבור כמה זמן הצטערתי על שטויות שעשיתי, היה לי חבר שמבחינתי ומבחינתו היינו מאוד רציניים, חשבנו ושקלנו ברצינות שנתחתן בעתיד, אבל הבנתי כעבור כמעט שנה שאני לא רוצה את ההגדרות האלה בגיל שלי ובמיוחד כשאני מגדירה את עצמי כדתיה, לא התאים לי, למרות ששמרנו נגיעה נכשלנו כמה פעמים וזה מה שהביא אותי להחלטה לא להישאר איתו, מאז מעגל החברים שלי רק הצטמצם, יש שיגידו שזה בריא ולא צריך יותר מ2-3 חברות טובות. אבל אני מרגישה שחסר לי משהו! פעם זה היה דבר מאוד מרכזי בחיים שלי והיום אני מוצאת את עצמי משתעממת בבית ונכנסת למחשבות שאני לא יודעת לצאת מהן... עוד דבר - פעם היינו מין חבורה כזאת אני ועוד 3 בנות, כל הזמן הסתובבנו ביחד ועשינו את כל הדברים שחברות טובות עושות, דיברנו וסיפרנו אחת לשניה [ולשלישית ורביעית] ה-כ-ל. עם הזמן התחלתי לסלוד מאורח החיים של חברותיי, התחלתי להעיר להן על דברים שלא מצאו חן בעיניי, והיו הרבה כאלה. הן כמובן התעצבנו ולא רצו שאני אעיר ואמרו שאלה החיים שלהן, כל אחת בנפרד כמובן, ולי מאוד הפריעה הגישה שלהן והקשרים שלהן עם כל מיני טיפוסים לא ראויים להן. הרגשתי שחבל עליהן והן שוות הרבה יותר ממה שהן עושות מעצמן בכך שהן נותנות לבנים להתייחס אליהן כמו כלום. הכל היה כוונות טובות אבל אני מודה שלפעמים הערתי שלא במקום או הלבנתי את פניהן, הפסקתי עם זה! התנצלתי והפסקתי. אבל לאט לאט אני כבר לא חברה שלהן, כי אני לא רוצה וכי הן לא רוצות, זה עוד חלל שנוצר בי. חסרות לי השטויות לפעמים, נמאס לי מהמחשבות הרציניות, אני רוצה להיות ילדה ולהפסיק לחשוב כל הזמן!

אני מרגישה צבועה בפניהן לפעמים כי אני רואה שאני לא שונה מהן בשום דבר אבל אני מעירה להן. אין לי זכות לעשות את

תוכן התשובה:

ב"ה



ברכה ושלום.


ההרגשה שלך היא הרגשה טבעית שמאפיינת התבגרות.
את לא צריכה להתייאש בגלל שאת לא במעגל החברתי-זה טבעי.
את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך שאת חזקה ,אדרבא שאי בגאון ובגאווה את עוצמתך הרוחנית!
תטפחי אותה,
תשקיעי בה,
את בתקופה שאת נקראת " ע ל מ ה "
ולמה?
כי זה שלב שהדרך נעלמת לך......זה טבעי.
את קופצת לשלב בו את נקראת " ב ח ו ר ה "
ואז את בוחרת את דרכך!!


ובתפר הזה אל תתני לייאוש לכרסם ואל תתני לשיעמום מקום לנצח אותך.
כי אותך השעמום לא ינצח את יותר חזקה
חזקי ואמצי!!!



אני מעתיק לך שיר יפה של נעומי שמר.
שיר חזק!!!!!



מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת -
יומם הולכים
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

מחלוני אני רואה
מטוס ממריא, מטוס דואה
ומתחבא בעננים
הרחוקים
אני שומע מכונה
במנגינה הנכונה
שמתגלגלת בחוצות
ובשווקים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר













.




התשובה התקבלה מהרב עוזיאל אליהו, רב המועצה האזורית משגב
יז בשבט התשסג
,
20 בינואר, 2003
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
אילוסטרציה צילום: shutterstock

ארוחות מצומצמות והכשרות מיוחדות: הרבנות הצבאית נערכה לפסח בצל הקורונה

קרא עוד