שאל את הרב

''אל תשליכני...''

צוות ישיבת הר עציון 07/08/06 16:18 יג באב התשסו

שאלה

שלום, ותודה רבה, באמת!

אשמח אם תוכל לעזור...

לשאלתי-

בזמן האחרון יצא לי להכיר יותר קשישים וזקנים,

התעסקות איתם גרמה לי לחשוב הרבה על גיל הזיקנה...

לרוב אני מגיעה למסקנה העצובה שזהו שלב בחיים עם הרבה קשיים (נפשיים ופיזים ) ואז עולות בי השאלות המטרידות-

מה, ככה זוכה האדם לסיים את חייו?

למה לרוב השלב הזה בחיים מביא איתו צער וכאב?

איך להפוך את גיל הזיקנה לעוד שלב יפה בחיים?

איך להימנע מהיאוש שמביאות הצרות של הגיל (כגון- פטירה של חברים, מחלות, בדידות.. וכו'..)???

איך מעודדים אדם זקן שנכנסה בו עצבות..?

למה שואפים בגיל הזיקנה??

מן הסתם התשובה לשאלות אלו תהיה קשורה באמונה בבורא עולם....

ובכל זאת - אשמח מאוד אם תוכל לעשות סדר ולענות לי לפחות על חלק מן השאלות...

תודה רבה, תזכה למצוות!

תשובה

שלום רב!
שאלתך עמוקה ורחבה, ואין לי תשובה מקיפה עבורה. אני גם מאמין שחלק מהנהגות הבורא עדיין לא מובנות לנו כל צרכן. ובכל זאת ארשום לפנייך שלוש נקודות מרכזיות (שבעזרת חבר יקר עלו ונתבררו) שיש בהן לעניות דעתי מתן כיוון לפתרון:
א. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - האדם נולד כיצור אפסי. גוש בשר (עם נשמה כמובן) שאינו יכול לעשות דבר וצריך לטפל בו עשרים וארבע שעות. עם השנים הוא גדל ומתפתח עד שבהגיעו לשיאו הוא יכול לשנות את העולם. תחושה זו עלולה להביאו לידי תחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כלומר - יש לי כל כך הרבה כוח, וכל מה שברצוני יכול אני לעשות...
לקראת סוף חייו של אדם, הקב"ה מעביר אותנו תהליך בו אנו שבים להכיר בעובדה שכל הכוח שלנו לעשות משהו הוא ממנו יתברך, ובעצם כשלעצמנו איננו כלום. הנה הכוח כבר נחלש, השכל והזכרון כבר בוגדים, הבריאות כבר לא מה שהיתה, בעצם אנו לא כל כך חזקים, לא כל כך חכמים - לולא הכוח שנתן לנו הקב"ה כל חיינו. שיאו של התהליך הוא במוות, שם באמת האדם חוזר אל האדמה...
ב. החומר והרוח - העולם בו אנו חיים הוא חומרי. בניגוד לרוח, חומר הוא דבר מתכלה. בעולם הזה יש לנו הרושם לפעמים שהדברים המוחשיים, הממשיים, כמו כסף, בגדים, בתים, יופי, אוכל ועוד, הם העיקר. הם עיקר המציאות, עיקר ההנאה, העיקר. הקב"ה דואג לומר לנו כל הזמן שחומר הוא ודאי לא העיקר, הוא ניתן כדי להשתמש בו אך לא כדי לעשות ממנו עיקר. זה כתוב בהרבה אופנים בתורה. זה מתבטא בתהליך הזיקנה בו רואים שהחומר מתכלה. מתבלה. ואילו הרוח נשארת כשהיתה. הנשמה לא מתכלה (להיפך - היא מזדככת, יש פחות יצרים ותאוות בזיקנה). גם בשיא התהליך, במוות, הגוף אובד לגמרי, והנשמה כלל לא. שוב יש כאן מסר מהקב"ה - החומר אינו עיקר, וראיה לכך היא העובדה שהוא מתכלה ואובד. הרוח והנשמה הן העיקר - והן אכן אינן אובדות ואפילו מזדככות!
ג. זקן = זה שקנה חכמה - על השאלה למה אצל אחד הזקנה היא תהליך מכוער ואצל אחר פחות, איני רואה אפשרות לענות, זה דומה לשאלת מדוע לצדיק רע ולרשע טוב, ובחשבונותיו של הקב"ה איננו מבינים. כמובן שכיום ישנם זקנים רבים המזדקנים בכבוד ומבלי לאבד מכוחם. אך בהנחה שישנם תופעות רבות של זיקנה ללא כיעור, רוצה אני להוסיף עוד דבר לסיום: הדור שלנו לא יודע להכיר את ערך הזיקנה. מי שלא יכול לרוץ, לדבר מהר, לגלוש באינטרנט, ולהבין בשאלות של הדור הצעיר - אינו אדם שמתחשבים בו. אמנם במשך שנים על גבי שנים, היה הזקן נחשב לחכם ביותר, לבעל הניסיון, לאדם שחווה ועבר הרבה ויודע לתת עצה ותושיה לכל דבר, ממרום מבטו (שאין לכל אחד).
הבה נשיב לעצמנו ולזקן את מעמדו הראוי, הוא יכיר בגילו המתקדם יתרון ולא חסרון, ואנו נוכל להנות מחכמת חייו של אדם שעבר כל כך הרבה.

מקווה שעזרתי מעט, ניר (orit_niry@walla.co.il).

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר