עבריין המין, עזרא שיינברג – מי שנחשב פעם למנהיג קהילה דתית – ערער היום (ד') בבית המשפט העליון על מה שהוא מכנה "חומרת העונש". למעשה, ההיפך הוא הנכון. הסדר הטיעון המוקדם, שאותו הובילו פרקליטיו בערכאה הנמוכה ואשר מנע חשיפה מלאה ומפורטת של כל עלילותיו, הקל עמו בדין. "אמונה" קיימה משמרת מחאה מול בית המשפט העליון, ויש לקוות שבעקבות מעשיו המכוערים והנתעבים ובעקבות חוצפת הערעור, בסופו של דיון יזרקו אותו השופטים מכל המדרגות ויגלגלו אותו אחר אי-כבוד בחזרה אל תא הכלא. והלוואי שימצאו את הדרך להחמיר הרבה יותר.
הערעור של אותו "רב" בעיתוי הנוכחי – ימים ספורים לפני המועד המציין את המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, ובכלל באלימות בתוך המשפחה – מבליט שתי נקודות חשובות. שתיהן אמנם מוכרות וידועות, אבל מחובתנו להדגיש אותן: את האחת ציינו חכמים, שקבעו את הכלל שאין אפוטרופוס לעריות, ולמעשה אין לסמוך על אף אדם בהקשר זה, גם אם מישהו מקובל בקהילה כאיש של תורה ומצוות. הנקודה האחרת שראויה לציון, היא שאלימות וניצול מיני לא נוצרים יש – מאין. לא צריך להיות סוציולוג או קרימינולוג מוסמך, כדי לדעת שאטמוספרה חברתית – כלכלית, פוליטית, סוציאלית או אחרת – מהווה קרקע גידול נוחה ופורייה לכל מיני גידולי פרא. ביניהם גנבים ושודדים. ביניהם גם פוליטיקאים מושחתים, וגם גברים מכים או סוטי מין.
תופעת האלימות – ובתוכה גם ניצול ואלימות בתחום המיני – חוצה גבולות, מגזרים, עדות ותרבויות. היא כמובן לא פוסחת על המחנה הדתי והחרדי, שמשום מה – ובהחלט שלא בצדק – מחשיב עצמו לעתים כמחוסן מפניה. הטרור בתוככי בתים ומחוצה להם ממשיך וגובה קרבנות – בגוף ובנפש. לצערנו, לא כל העובדות והנתונים מתפרסמים. רובם, לכאורה, לא מעניינים את התקשורת ואת הציבור הרחב, ורובנו מבליגים ועוברים לסדר היום. עד הרצח, או המקרה המזעזע הבא. כל שנעשה רחמן על האכזריים, נאמר במדרש תנחומא, לסוף נעשה אכזר על רחמנים. שתי התכונות והאפיונים האישיותיים הללו מסוכנים לחברה.
כשחז"ל קבעו, ואף יעצו: "אוהבה – כגופו, ומכבדה – יותר מגופו", הם, למעשה, גילו לנו שלמרכיב הכבוד והכיבוד ההדדי יש מקום מרכזי וחשוב. כבוד – לא לעצמך, לא לאגו הפרטי, אלא למי שניצב לצדך. כבוד לבן או לבת הזוג, לפרטנר, לזולת. אהבה – לא לוקחים בכוח, אלא קודם כל מעניקים, ורק אחר כך ראויים לקבל ואף לשמוח בה. בזוגיות, ובכלל ביחסי אנוש, שום דבר אסור שיתבצע בהונאה ובדרכי רמייה, בכוח או באונס.
עם כל הכבוד לנו, לכל ארגוני הנשים, למרכזי הטיפול והסיוע, למפעילי המקלטים לנשים מוכות, לפורומים החשובים שעוסקים בנושא בכל ימות השנה, בשורה התחתונה חייבים לשוב ולומר: לא קיים יום מיוחד של מאבק באלימות נגד נשים. המאבק הוא יום-יומי ומתמשך. היום הזה רק בא לנסות ולהגביר מודעות, אבל זו חייבת לחלחל, להשפיע ולהניע לפעולה לאורך כל ימות השנה.
דחיית הערעור של העבריין מצפת מתבקשת. לצערנו, לא תמיד עומדים בתי המשפט כחומה בצורה, ולא תמיד משדרים את המסר התקיף והנדרש, כדי להיאבק באלימות ובזדון ולאכוף את מידת הדין. בחזית המאבק הזה חסרים לנו גם רבנים בולטים, אנשי רוח ומנהיגי קהילות דתיות. יש להם יכולת השפעה. יש להם אמצעי שכנוע ודרכי הסברה. יש בכוחם ובסמכותם המוסרית להתערב ולהשפיע, ואולי אף להקדים תרופה למכה ולמנוע מקרים טרגיים. כשהם רוצים, הם יודעים להשמיע קול נחרץ וברור ותקיף. להתאפקות ולפלך שתיקה יש מעלות, אבל אין לה שום היתר ושום יתרון כשמדובר באלימות. פשוט אסור לשתוק.
הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה", המפעילה ברחבי הארץ מרכזי טיפול למשפחה.