רוצה לחגוג איתי פסח שני?

לא חייבים להסכים או לא להסכים, לאשר או לאסור, רק להקשיב. בואו פשוט לשמוע את קולם של הלהט"בים הדתיים, שלהם מוקדש "פסח שני" השנה.

מרים אדלר
יג באייר התשעז
,
09 במאי, 2017 15:05
מרים אדלר פסח שני

מרים אדלר פסח שניצילום:

פסח הוא מעין גרסה קדומה של יום העצמאות. סיפור הגאולה הלאומי, תחושת הביחד, וחובת העלייה לרגל והקרבת הפסח (בימי המקדש) שחלה על כולם, ומי שלא מקריב – מנודה מהקהילה.

אבל מה אם גם המנודים מתעקשים להיות חלק מהכלל?

וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא; ... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

תחושת בטן עמומה אומרת לי שבזמנו היו עונים להם משהו בסגנון "קשה להיות יהודי, תתיישרו לפי הכלל או צאו מהמחנה", ואולי אף מעלים את טיעון המדרון החלקלק:"ואם נתיר לכם – נצטרך להתיר גם לעצלנים ולמזידים שהתחרטו. אז  - מצטערים, אבל זו ההלכה".

ודווקא הקדוש ברוך פותר את המצב ה"בלתי פתיר" ובאמצעות משה נותן תשובה מפתיעה שמחזירה גם את אלו שנשארו "מחוץ לגדר" אל הקהילה, אל החג הלאומי ואל חוויית השייכות:

אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

לפני תשע שנים יזמו ארגונים חברתיים שונים את "פסח שני": פרויקט שמטרתו לעורר את המודעות לשונים ל"אחרים" ולמנודים בקהילות שלנו, לתת להם במה ואפשרות להשמיע את קולם, ולזכות להקשבה. יש הרבה "אחרים" ו"אחרות" שמתהלכים בינינו: גרושות וגרושים, אימהות חד הוריות מבחירה או עקב אילוץ, עגונות ומסורבות גט, הורים לילדים מיוחדים... כל "אחר" והמצוקה שלו. או שלה. אבל הכי "אחרים" והכי "מנודים", בעיניי, הם הלהט"בים הדתיים.

ולפני שאתם טורקים את העמוד בזעם – חכו רגע.

יש לי וידוי:

פעם לא הבנתי "מה החבר'ה האלה רוצים". דעתי הייתה כדעת המיינסטרים הדתי  - תחיו כמו שמצופה מכם בתור ילדים טובים בני עקיבא.  אתם בוחרים את הנטייה שלכם, אז תבחרו "נכון", אל תביישו את המגזר. ואם הבחירה שלכם שגויה – אז בעיה שלכם, ואין לכם אל מי לבוא בטענות על דחייה ובדידות. כך בערך, וגרוע מזה.

אני לא גאה בבורות של עצמי דאז ולהגנתי אומר רק שזו לא הייתה לגמרי אשמתי. גדלתי בדור אחר. דור שבו כל מה שקשור למיניות בכלל לא דובר, גם לא בחדרי חדרים. בוודאי לא מה שקשור ללהט"ב. בוודאי לא תוך כדי גילוי אמפתיה. גדלתי בתוך דעות קדומות, מידע שגוי והרבה הרבה פחד. ולא הכרתי אף אחד/ת שיכול היה לספר לי על עצמו ממקור ראשון או אפילו שני. או שמא הכרתי ולא ראיתי כי לא הייתי מוכנה לראות?

לא היה מי שיפיג עבורי את ההילה השחורה סביב הארונות הסגורים. שיחשוף את המצוקה ואת הבושה. את התסכול על איך יכול להיות שכך נבראתי. את הקרע הפנימי בין הנפש לאמונה שאין עם מי לחלוק (בהמשך התברר לי שמי שכן העז לשתף מורה או רב  – זכה ברוב המקרים לנזיפה או להתעלמות או נשלח ל"טיפולי המרה" ללא שום בסיס מקצועי ואחראיות על התוצאות. מעטים היו האוזניים הקשובות והלבבות הרגישים. והם מעטים עדיין). לא היה לי מושג שהמצוקה והבדידות הובילו לא מעטים – במיוחד בני נוער "בארון" -  לדיכאון ואובדנות.

את כל זה הבנתי רק אחרי שהכרתי פנים מול פנים כמה נשים ואנשים שחוו על בשרם את ההילה העכורה שעדיין אופפת את הארונות הסגורים, וגם את הארונות שנפתחו במחיר של נידוי קהילתי, של קרע משפחתי, של ייסורי לב ונפש וכעס כלפי אלוקים שמעמיד את יציר כפיו בניסיון שבלתי אפשרי לעמוד בו.

אני מקווה מאד שלא עשיתי נזק לאף אחד/ת בתקופת הבורות שלי. שלא העלבתי בלי לשים לב, לא התבטאתי בחוסר רגישות מול פצע פתוח, לא ייעצתי עצה חסרת אחראיות. אבל יכול מאד להיות שכן. מעל דפיו הווירטואליים של הטור הזה, אני מבקשת מחילה מכל מי שפגעתי בו או בה אי פעם.  

ואני מקבלת על עצמי לעתיד, מתוך הבנה שלעולם לא באמת אבין את אשר לא חוויתי על בשרי:

אני מקבלת על עצמי לגלות ענווה בכל דיון. בוודאי אם מדובר בחייהם ונפשם של בני אדם אחרים. אני לא מתמודדת עם מה שהם מתמודדים. אז אני לא יכולה להביע שום דעה שיפוטית, נקודה. פשוט אין לי זכות.

אני מבינה שהאיסור וההיתר אינם תחת אחריותי. תחת אחריותו של מי כן? רק של מי שנאלץ להתמודד אתם על בשרו, ושל הקדוש ברוך הוא. בדיוק כמו שמירת שבת. בדיוק כמו דיני "אישות" למיניהם.

מה כן תחת אחריותי? ה"בין אדם לחברו". אני חייבת להיזהר מהלבנת פנים, מהגדרות, מהדבקת תוויות מרושעות ולקיים את "ואהבת לרעך כמוך", שפעמים כה רבות אנחנו שוכחים שגם זו מצווה מהתורה, ואם עוברים עליה – קשה מאד מאד לכפר...

אני מקבלת על עצמי  לגלות אמפתיה. אמפתיה  -  אין פירושה הבעת דעה חיובית או שלילית על מעשי הזולת. פירושה אמירה פשוטה: אני אתך בכאבך. אחי אתה, אחותי את. אמירה שלעניות דעתי – כל יהודי ויהודיה זכאים לשמוע מסביבתם, ממשפחתם, מקהילתם.

אני מצטרפת, בקולי הצנוע,  לקריאה של "פסח שני": לעשות מקום בקהילה גם לאחר ולשונה. לא חייבים להסכים או לא להסכים, לאשר או לאסור. רק להקשיב. בואו פשוט לשמוע את קולם של הלהט"בים הדתיים, שלהם מוקדש "פסח שני" השנה.

אפשר להגיע  לאירועים המרכזיים  - במכון הארטמן ובבר אילן. ואפשר להזמין אליכם  - לקהילה, לעבודה, לקבוצת הלימוד, לכיתה  - אנשים שרוצים לחלוק ולשתף. אפשר גם "סתם" לפגוש מישהו/י מהקהילה הלהט"בית הדתית פנים מול פנים, לשמוע את סיפורו/ה ממקור ראשון ולא משמועות ואגדות סרק. האנשים שתזמינו יהיו מוכנים לענות על כל שאלה, גם אם היא תהיה קשה ונוקבת. הם רוצים לייצר שיח שמצד אחד אינו "חילוני – ליברלי" ומצד שני  גם אינו תוקפני. וישנם גם דפי מקורות למעוניינים.

אנחנו כבר יודעים לייצר שיח גם במקומות שקשה לנו. הנה, למדנו לדבר על מיניות  - אפילו עם בני נוער  -  בשפה מכובדת ומותאמת לגילאי השומעים/ות ולעולמם/ן. הבנו שחובת הצניעות אינה סותרת את החובה ללמוד את התורה שצריך ללמוד. ושהשתקה והסתרה תייצרנה בורות מזיקה, תסכולים, סבל ואומללות, עד כדי מצבי סיכון.  

עבור רבים מאיתנו, להיפגש עם להט"ב דתי/ה, שחי/ה את הקרע בין צו התורה לצו החיים  - הרבה יותר קשה מאשר לדון בדיני אישות.  להיחשף פנים מול פנים למשהו שדחינו והשתקנו במשך שנים ודורות – זה מפחיד. זה מערער אמונות, זה עלול "לסכן" דעות מוצקות ומבוססות. אבל האלטרנטיבה היא להמשיך להחזיק את הארונות סגורים על יושביהם, להמשיך לאמלל אותם באמצעות התעלמות ודחייה. ויושבי הארונות הללו עלולים להיות: תלמיד שלכם, הבייביסיטר המתוקה של הילדים, אח שלכם, ילד או ילדה שלכם. הם לא בחרו בהתמודדות הזו, הם לא "משחקים משחק", והם לא יכולים להיות מישהו אחר, גם לו רצו.

למען כל אלו – בואו נצטייד בקצת ענווה, ונקשיב. פשוט נקשיב. והלוואי ונצליח גם לחבק ולעשות מקום אמתי.

25.04.2018

1. דמגוגיה זולה (אביחיל)

בואו נראה מה זה פסח שני?
אלו אנשים שכופפו את דעתם לדעת ההלכה וצייטו בדיוק להלכה כיצד לבצע ולהיות חלק ולא להיגרע.
הם לא סתם אמרו קבלו אותנו עם ה'אני' שלי שלא מקבל שלטון הלכה או סמכות.
הם כופפו את עצמם להלכה,צייתו לה וכך אכן זכו להיכנס ולהיות חלק.
לא לקבל את ההלכה וסמכות ההנהגה הרוחנית ורק לרצות שיקשיבו לך זו דמגוגיה, לא פסח שני

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

פרופ' רוני גמזו צילום: הדס פרוש, פלאש 90

גמזו: לא אסכן את בריאות הציבור בגלל אינטרסים פוליטיים

קרא עוד