יש לנו תחביב חדש: התחלנו לגדל בבית זחלים של זנב סנונית נאה. הגידול הביתי של הזחלים מאפשר התבוננות מקרוב בתהליך שעובר היצור המופלא הזה, שכולל ארבעה גלגולים: ביצה, זחל, גולם ופרפר. ההתגלמות והבקיעה מהגולם הם פלא אפוף מסתורין. בשני המקרים ניתן לראות כיצד הזחל נערך מבעוד מועד, ובמשך כמה שעות הוא ניצב על הגבעול, כאילו נכנס להיפנוזה או מדיטציה עמוקה, ממתין בסבלנות לרגע המתאים ומאפשר לטבע לעשות את שלו.
ניסינו וניסינו לראות את הזחל ברגע האמת של ההתגלמות או הבקיעה מהגולם, לשווא; בשבת ישבנו במשמרות של שבע שעות סביב גולם, שהיה ניכר שאוטוטו יוצא ממנו פרפר, ראינו אותו נע וזע, ועדיין פספסנו את הרגע. תוך כדי שעות ההתבוננות בגולם, חשבתי לעצמי כמה דמיון יש לתהליך הלידה. כמו הפרפר שמחכה להבשלתו המלאה, גם העובר מחכה לרגע הכי נכון לו להיוולד.
ההתבוננות והציפייה הזכירו לי את סוף החודש התשיעי, כשתאריך הלידה מתקרב ולפעמים גם עובר, וכשהרגע הנכון מגיע הטבע עושה את שלו וזה פשוט קורה, ופתאום יש תינוק... בדומה ללידה, גם תהליך בקיעת הפרפר הוא מאתגר וכולל יציאה מן המיצר אל המרחב. כמובן שיש גם הבדלים מהותיים בין שתי "הלידות". לידה אנושית היא הרבה הרבה יותר ארוכה ומורכבת, וקורה לא מעט שלא יודעים מתי בדיוק התהליך מתחיל; יש לידות שתחילתן מסתורין. במשך שעות/ימים האישה ההריונית מתלבטת אם זה צירים אמיתיים או סתם בריקסטונים, אולי אפילו נוסעת לחדר לידה ונשלחת חזרה הביתה, לפעמים אפילו מוצאת את עצמה בפינג פונג של חוסר ודאות בין בית החולים והבית.
יש לידות שההתחלה שלהן מרגישה כמו הזנקה של מירוץ, כמו שקרה לי בלידה השניה שלי: לידה שמתחילה ביריית פתיחה מאוד ברורה ודרמטית של ירידת מים. ברגע שיורדים המים, שעון החול מתהפך ויש פרק זמן מוגבל שמקציבים ללידה להתפתח באופן טבעי, ואם לא מתפתחת לידה- מתחילים לשקול התערבות. הלידה השניה שלי, כאמור, התחילה באופן דרמטי כזה של ירידת מים וצירים סדירים. אז עדיין לא היו לי הכלים והידע שיש לי היום, לא הכרתי את שלבי הלידה השונים ולא ידעתי מה נכון לעשות ואיך אני צריכה לפעול בכל שלב.
ברגעים הראשונים פצחתי בריקודים, שכן ידעתי שתנועתיות אגן- סיבובים ושמיניות- מסייעים בלידה, רק לא ידעתי באיזה שלב של הלידה. הייתי בטוחה שאלד תוך שעתיים שלוש, והמשכתי לרקוד שעות עד שהתעייפתי. אחר כך ניסינו, אני והדולה שהיתה איתי, רפלקסולוגיה לזירוז, שאיבת חלב, ועוד כל מיני שיטות שבאמת גרמו לי לצירים כואבים, אבל בפועל לא קידמו את הלידה. הרגשתי במלחמת התשה. עברו 12 שעות, ושום דבר לא התקדם. כל פעם עשיתי עוד פעולה שמעוררת צירים וכאבתי, אבל שום דבר לא השתנה. הותשתי לחלוטין. וככל שנקפו השעות הדאגה הלכה וגברה. בסוף, אחרי 15 שעות של חרדות ומאמצים בלתי פוסקים לקדם לידה, הבן שלי נולד.
בהריון השלישי שלי החלטתי שאני לא עוברת שוב את החוויה הקשה הזו, המלחיצה כל כך, ובחרתי לחולל שינוי. היו לי כבר ברזומה שתי לידות ארוכות נורא ומתישות, וידעתי שהפעם אני בוחרת ללדת אחרת, מתוך מודעות גבוהה ותודעה רחבה, כמאמר השיר: "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב" (דניאלה ספקטור).
התחלתי ללמוד על תהליך הלידה ושלביו השונים; הבנתי לעומק את ההבדל המהותי בין השלב הלטנטי והשלב הפעיל, והקניתי לעצמי את הכלים הדרושים כדי לחוות לידה כמו שאני רוצה. למדתי את העוצמה שבהרפיה, את החשיבות שיש לעבודה תודעתית ואת ההשפעה האדירה שלה על תהליך הלידה, והיתה לי לידה כמו שרציתי. אחרי לידות מתישות וקשות של 17 שעות ו-15 שעות, היתה לי לידה שהתחילה במסתורין וארכה כ- 6 שעות, מתוכן 4 שעות של מדיטציה והרפיה. פלא.
כשאני מלמדת נשים בפודקאסט הכנה ללידה שלי איך להרפות, ולמה זה כלי טוב ונפלא כל כך, אני מספרת להן על שני הכוחות העוצמתיים האלה, הרפיה ותנועה, איך ולמה כדאי ליישם אותם בהריון ובלידה, ובכלל בחיים. כמו הגולם, שממתין בסבלנות וברגע הנכון, האיטי והבלתי מתחשב, מפציע מתוכו לפתע פרפר מרהיב ומושלם, כך גם בחיים שלנו קורים דברים נפלאים, אנחנו רק צריכים לאפשר להם להתרחש. "הרפו ודעו כי אנכי השם".
וכך הוא נראה אחרי התהליךצילום: חני כהן יהונתן
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".