תנו לנו להיות שותפות לשינויים הלכתיים שנוגעים לנו

נשים משלמות מחיר כבד על מה שמרים אדלר מכנה "פער אמפתי": מה שלא נחווה – לא יובן. אבל יש לה דרך לתקן את זה

מרים אדלר
ד באדר ב'
,
14 במרץ, 2016 11:10

צילום:

לכל תייר היוצא לחו"ל מומלץ ללמוד את הקודים של המקום, את "שפת הסימנים" שלו - לבל יביך את עצמו מבלי להתכוון. ועדיין - רבים הם סיפורי "רציתי לקבור את עצמי". כי כדי להכיר באמת את כל הדקויות - צריך ללמוד אותן מינקות.

גם ביחסים בין הדורות המצב דומה. אי הבנות בענייני סמלים מושגים וביטויים הן עניין נפוץ .

היטיבה להגדיר זאת צליל אברהם במאמרה "למה ההורים שלנו לא מבינים אותנו". אחת הדוגמאות שמביאה אברהם לפער הבינדורי היא: "שמונה בערב שלי הוא לא שמנה בערב שלך": הדור המבוגר חזר לבית מסודר ולארוחת ערב מוכנה (ולבת זוג שעבדה על תקן "משכורת שנייה" או לא עבדה כלל). בני דור ההווה עובדים כל אחד במשרה מלאה וחוזרים למשרה שנייה בבית. "שמונה בערב" של אלו היה שעת מנוחה ו"שמונה בערב" של אלו הוא קרב נגד השעון ונגד הילדים.

אבל מכיוון שהדור המבוגר מכיר את "שמונה בערב" שלו - הוא יתקשה להזדהות עם תלונות ילדיו (או עובדיו) ויגדיר אותם "מפונקים". וכך, צד אחד נאבק על הבנה והזדהות שהצד השני לא מסוגל לתת. לא בגלל רוע או אטימות אלא בגלל חוסר ניסיון רלוונטי.

יוצא שגם "עובדות" לכאורה כמו מחוגי השעון ניתנים לפרשנות תלוית חוויה סובייקטיבית.

אברהם קוראת לתפישות מציאות זהה באופנים שונים "פער אמפתי".

"אמפתיה" הינה יכולת להבין את מצבו הנפשי של הזולת ולהזדהות איתו. אמפתיה לא יכולה להתקיים כאשר המצב הנפשי של הזולת לא דומה לשום דבר שאני מכיר/ה "על בשרי".

אני טוענת ש"פער אמפתי" קיים גם בין גברים לנשים, בין אם הוא מולד ובין אם נרכש עם החינוך המגדרי שאנחנו מקבלים/ות. ניתן להרחיב ולהעמיק את הנושא, אבל אני מבקשת לעסוק בו בהקשר של מגוון ההלכות הנוגעות לגוף-נפש הנשי.

בשום מציאות לא תיתכן היכרות עמוקה, "על בשרו" של הגבר הפוסק עם ההוויה והחוויה של הגוף-נפש הנשי. רק מי ששוכנת בגוף הזה מרגע לידתה, גדלה איתו, חווה איתו את הווסת/לידה/הנקה - יודעת לזהות את האותות הייחודיים לו.

וגם במקרה של ספק - הכי סביר והגיוני שנפנה לאישה אחרת, שגם אם לא חוותה את אותן החוויות בדיוק - תהיה מסוגלת להזדהות איתן.

אבל בניגוד לכל היגיון, במשך דורות מופקעת סמכות הנשים על גופן על ידי פוסקי הלכה גברים - הן באמצעות התיאוריה ההלכתית והן באמצעות הפסיקה למעשה.

אתחיל בתיאוריה.

הספרות ההלכתית בנושאי "טומאה וטהרה" מראשיתה ועד היום נכתבה על ידי גברים על בסיס התפישה הגברית את הגוף הנשי ואת "תופעותיו ". הניסיון לייצר כללים וחוקיות אמנם מרשים - אך בהכרח חוטא למציאות, כי עיסוק במה שהכותבים מעולם לא חוו נדון לכישלון מראש. לעיתים נעשית הקבלה שגויה בין גוף הגבר לגוף האישה (כמו ההלכה התמוהה של "דם חימוד" שלא היה ולא נברא, כשביסודה ההנחה ש"ככה מתנהג גוף של גבר - אז גם גוף האישה יתנהג כך. אז זהו, שלא.) גם בניסיון לנתח תופעות "נשיות" גרידא - נעשות טעויות. לדוגמא: דיני ה"הרגשות המטמאות". אישה שהרגישה אחת משלוש הרגשות ספציפיות - צריכה לבדוק את עצמה מיד, ומה שראתה ישפיע על מעמדה כ"טמאה" או "טהורה". אני לא מכירה אף אישה שמוצאת קשר בין ההרגשות ה"ספרותיות" לגופה שלה. אז או ש"נשתנו הטבעים" או שיש כאן ניסיון שגוי להגדיר את הלא ניתן להגדרה, כי אין הרגשת אישה כהרגשת רעותה/ כי מה שנקבע כ"הרגשה מטמאת" אינו קיים במציאות. אבל ההלכה נלמדת, כלות מנסות "בכח" להתאים את גופן לכתוב, נוצרת מצוקה ואז באים בעלי הסמכות ואומרים: "היום לא מתעסקים בזה". אם פתרתם את המצוקה בכזו קלות - מדוע יצרתם אותה מלכתחילה?

אותו דבר נכון גם לגבי ה"מראות": כבר נצפו שיעורים שבהם חולקו לקהל קטלוגים שלא היו מביישים את "טמבור", והקשר בינם לבין המציאות היה מצחיק אם הוא לא היה עצוב.

מי שישלח אותי להתבונן ברפואה - מוזמן לגגל את צמד המילים "רפואה מגדרית".

ה"רפואה המגדרית" מלמדת שנשים חייבות להיות חלק מהתמונה כחוקרות, כמושא למחקרים, וגם ובעיקר - להיות בעלות "מילה" בשטח כרופאות ולסמוך על גופן כמטופלות במקום "להתאים" אותו ל"סטנדרט".

אבל בכל הנוגע להלכה - במקום לתקן את השגיאה - ממשיכים ללמד אותה. במקום לתקן את העוול - מנציחים אותו. כבר הזכרתי מצוקה שיוצרת הדרישה לבדיקות תכופות ומיותרות שמשבשות את סדר יומן של נשים (הפתעה: יש לנו חיים מחוץ לחדר האמבטיה, שמעניינים אותנו הרבה יותר מ"מה הרגשתי הרגע". וכשאנחנו מקבלות מחזור, אנחנו יודעות גם ללא בדיקות חודרניות שלא לצורך.). בנוסף מייצרים התיאורים המופרכים אי חוסר ביטחון של נשים בגופן שלהן. כי אם אני מכירה את גופי באופן מסוים - אבל בהלכה כתוב שהוא מתנהג אחרת - מי צודק? וודאי שההלכה. אז הגוף שלי "תקול"?

גם הנשים שנותנות ייעוץ הלכתי לנשים אינן יכולות לפסוק שלא בהתאם לספרות הגברית. נשים אמנם תנסינה בדרך כלל לעודד את חברותיהן לסמוך על תחושותיהן, אבל רובן (למעט פורצות דרך בודדות) לא תאמרנה שהספרות מלאה שגיאות, ושצריך לערוך בה שינויים - ולא בידי גברים.

יתרה מזאת: נראה לי שגם כותבי ההלכה הראשונים ידעו שאין דרך לצפות לתכנן ולמדוד הכל. ובמקום להחזיר את הסמכות לידי נשים לעודד אותן להקשיב לגופן - חיפשו אותם כותבים דרכים "לבטח את עצמם" מפני טעויות באמצעות עוד ועוד בדיקות והגבלות. לא אשכח את דבריה של כלה צעירה שמאז נישואיה היא "חיה סביב השעון". זו לא אשמתה. היא רצתה "להיות בסדר", ועשתה "מה שצריך".

מנשים מצופה "לקחת את זה בקלות", ו"לא לעשות עניין" - מה שלא ממש מתיישב עם אווירת ההפחדה סביב "דיני האישות". תוסיפו לדרישה "לחשוד" בגוף שלנו כל הזמן ולבדוק אותו ללא הרף איומים בנוסח כרת ובנים פגומים - ותקבלו תמהיל מושלם ללחץ, מחשבות טורדניות, OCD, חרדה. איש אינו לוקח אחריות אפילו על מקרי קצה כמו אישה שנפגעה מינית ועלולה לחוות את הלכות הטהרה כ"טריגר".

בכלל, המרכיב הנפשי אינו מקבל התייחסות - למעט אולי מצב של "עוברה שהריחה". אבל כשאין סכנה לשום עובר ומדובר במצוקה של האישה עצמה - השדר ההלכתי כמו גם החברתי הוא אחד: "זה מה יש, תסתדרי.".

אני מנסה שלא להאשים את יוצרי ההלכה באטימות, ולתלות את אי התאמת התיאוריה למציאות באותו "פער אמפתי": מה שלא נחווה - לא יובן. אבל אין שום סיבה שנשים תשלמנה את מחירו של אותו פער.

בפן הציבורי - הגיע הזמן שנבנה קומה נוספת מעל התיאוריות ההלכתיות בנות אלפי השנים. אני לא מדברת על תרגום ההלכה לשפה עדכנית אלא על שינויים מהותיים בהלכה, כאשר נשים הן לכל הפחות שותפות שוות בתהליך.

ובפן הפרטי - עד שתהליך כזה ייעשה - אני מציעה לכל אישה לסמוך על גופה ועל נפשה. לא "להסתדר" ולא להתאים את עצמה לתיאוריה ההלכתית. איש לא מכיר את גופנו טוב מאיתנו. שמונה בערב שלך הוא שמונה בערב שלך. אל תיתני לאיש להגדיר אותו עבורך.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

היאכטה שחילצו השוטרים צילום: דוברות המשטרה

דרמה בים: השוטרים חילצו יאכטה, רגע לפני שהתרסקה אל הסלעים

קרא עוד