היום יסכה מהאוהל הסמוך אמרה לי שאני חסרת סבלנות. אני? חסרת סבלנות? תמיד ידעתי שיסכה הזאת קצת עפה על עצמה. זה שהיא שומעת אותי מעבר לקירות הדקים האלה זה לא אומר שהיא צריכה להיכנס לי ככה לחיים. מודה שלפעמים אני מדברת בקול רם, ולפעמים קצת יותר מזה, אבל תגידו לי אתם! כמה פעמים אישה צריכה לבקש להגיע לארוחת הערב בזמן? ואם אפשר בבקשה - בלי סימנים של טיט על הרגליים. אני שוטפת, מנקה, מבשלת, מכבסת, מטפלת בכל העדר הלא מחונך הזה... ואני לא מתכוונת לכבשים, והוא מגיע עם טיט עליו בטענה שהוא עובד. ומה אני? משחקת?!
הרבה מהנשים כאן חושבות שאני אישה מרדנית ולא תומכת. אצלן, הבעל מדוכא - הן מעודדות. הבעל עייף - הן מגבות. מה אני יכולה לעשות שלי אין את כוחות הנפש האלה שיש לכולן, וגם אין לי חמות או דודה או אחיינית שתשמור על הילדים בזמן שאני אורזת תיקים ליציאת מצרים?
הנשים כאן לא אמיתיות. הן עושות הכל מהכל. בו זמנית וביחד. ואני לא בסדר?
רוחלה ילדה שישייה ואחרי שלושה ימים חזרה לעמוד על הרגליים ולבשל לשבת חתן. ברוכי אחרי הלידה שלה התנדבה לארגן ערב לנשות הקהילה. ושמחה... עליה אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר. זאתי כל היום מפזזת ומתזזת. כל הילדים שלה מטופטפים כאילו יצאו ממגזין "מצרים-לייף". אין עליהם אף כתם, אין נזלת. אין שריטות. בעלה תמיד מחייך באדיבות והיא עצמה ארגנה חוג בית להכנת תופי מרים! אצלה בבית! ערב פסח! לא אמיתית, האישה הזאת.
אז שיגידו שאני אישה מרדנית. מה בסך הכל אני רוצה? לשבת בשקט ולקלוע כמה סלים מבלי שיפריעו לי? בכל שני וחמישי הבעל חוזר בתקווה שהנה יוצאים ממצרים, וכך יוצא שכל שבוע - בתחילת השבוע אני אורזת את כל הבית ובסופו מפרקת. זה הגיוני? תגידו לי אתם! אני לא יכולה לחיות על מזוודות. מה תעשו לי?!
ביקשתי ממנו לטפל בנזילה של הבאר בחוץ. אמר לי שיעשה את זה בהמשך. מתי בהמשך? כבר נגמרו המים בנילוס מרוב שזה מטפטף. תתקן כבר. אבל הוא בשלו. "עבודה. עובדים. עובדים. עבודה".
התאומים יואל ויגאל מצאו איזו צפרדע מסכנה והחליטו שהם מאלפים אותה. מסתבר שהאילוף היה כרוך בישיבה בתוך בוץ ובקפיצות על ארבע בין האבנים.
איך אני אמורה להספיק את כל זה?! מאיפה הם לוקחים את כל הרעיונות ההזויים האלה כל פעם אם לא מבעלי!
כמה שאני עייפה.
מרים, אחות של, ארגנה לנו בשבוע שעבר שיעור נשים בנושא גאולה ושמחה. איך ששמעתי מה הנושא - לא רציתי להגיע. אבל מה עדיף, להישאר בבית בזמן המקלחות ולסבול את כל המריבות? אז הלכתי. בשיעור, מרים אמרה שעלינו הנשים מוטלת הזכות לעזור לגברים לצאת ממצרים. ניגשתי למרים בסוף הערב ואמרתי לה שאני לא מסוגלת להתמודד עם מטלות נוספות. אני קורסת. עושה הכל לבד. בלי עזרה מהסבתות. הבעל כל הזמן בעבודה. הילדים ברברים עם גנים של טרזנים ואני עייפה כבר מכל הכביסות. היא אמרה לי שלא מעמידים בן אדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, ושהגאולה כבר קרובה. כל מה שאני צריכה לעשות זה להיות בשמחה ולקבל אותה.
מי אני שאתווכח עם נביאה? אמרה שקרובה אז קרובה. אני רק מקווה שהיא תגיע עוד השבוע כי אין לי כוח לפרק שוב את כל המזוודות.