"מחכות בפסימיות": מיומנה של טובלת בעלת מוגבלות

לפני שנה וחצי התהפכו חייה של הדסה ומאדם עצמאי היא הפכה לנכה באופן חלקי. בין שלל האתגרים שזימנה הנכות חוויית הטבילה והחיפוש אחר מקווה נגיש הפכו למרכזיים ומטרידים ביותר

הדסה בת צבי
יט בטבת התשעז
,
17 בינואר, 2017 16:02
shutterstock

shutterstockצילום: shutterstock

בכל חודש מחדש אני עומדת בפני אותה דילמה.
איך ילך? בקלות? הבלנית תהיה אדיבה? החדר יהיה נח?
בכל חודש, תמיד.

בשנה וחצי האחרונות הדילמה אחרת, שונה, מורכבת הרבה יותר, ולפעמים גם מאוד מתסכלת.

לפני כשנה וחצי איבדתי חלקית את התחושה בצד הימני של הגוף. העולם כולו התהפך, החיים השתנו ברגע, הפכתי מעצמאית, לתלויה. הייתי צריכה ללמוד מחדש ללכת, לבשל, לערבב, לקלף. ולמרות כל הפיזיותרפיה עדיין לא ממש למדתי ללכת עצמאית, להשתמש באופן מלא בידיים ואפילו החיוך קצת עקום.

מתוך כל האתגרים המאוד לא פשוטים בחיים, האתגר המורכב ביותר הוא אתגר המקווה.
המקווה הרגיל, זה הקרוב לבית, רחוק ממני מרחק של קומה וחצי מדרגות, וירד מעל הפרק עוד לפני הניסיון הראשון.

על כן התחלתי לברר, מה, איך, איפה. בירושלים ישנו מקווה נגיש לנכות, מאוד מאוד מותאם. התקשרתי, בררתי, הזמנתי, והגעתי בעזרת בעלי אל המקווה, כי טרם חזרתי לכושר הנהיגה.

הבלנית האדיבה יצאה לקראתי, דוחפת כיסא גלגלים מותאם למקלחת, והנחתה אותי להיכנס לחדר המותאם. חדר רחב ידיים, עם מנוף על התקרה לצורך העברת הנכה מהכיסא למקלחת ומשם למקווה, עם שירותים מותאמים וידיות לאורך הקירות. נגישות מצוינת - לנכות קשות, הזקוקות עזרה בכל צעד. זה מצוין, אבל לא בשבילי.

יצאתי משם בידיעה שזו הפעם האחרונה שלי שם. למרות כל מתקני הנגישות, יש למקווה חסרונות עבורי. המקווה נמצא בשכונת מוסררה, ברחוב תלול מאוד שהקלנועית שלי לא יכולה לנסוע בו, והוא רחוק מביתי מרחק שעה נסיעה בתחבורה ציבורית. לא אוכל להיות תלויה בבעלי בכל חודש, יש בית, ילדים, עבודה ומוניות עולות 80 שקלים לכל כיוון. ירושלים גדולה.

ובנוסף, והחשוב מאוד, אני לא זקוקה לשירותי נגישות מלאים. אני לא צריכה עזרה במקלחת, די לי באמבטיה גדולה ורחבה, עם ידיות עזרה, שירותי נכים, מעקה מהחדר עד למקווה וחדר גדול בו יש מספיק שטח להליכון ולקלנועית. אני גם מעדיפה אמבטיה, שאינה מצויה במקווה הנגיש, ולא להסתפק רק במקלחת.

כשתקנות נגישות מקוואות נקבעו, נקבעו רק תקנות לנכות קשות. מנוף, מעלון, כיסאות גלגלים מותאמים. לא הייתה חשיבה על נכויות "קלות".

בחודש שאחרי יצאתי למקווה אחר. אחרי בירורים רבים באתרים ועם חברות. הכניסה, כך נאמר לי, מותאמת לנכות, ובמקווה עצמה יש חדר נגיש, המיועד לנכות. והמקווה - קרובה יותר לביתי.

הגעתי, לא נגיש לתחבורה ציבורית, אך לקחתי מונית, מרחק קצר וסביר, ונפרדתי מ-20 שקלים בלבד. בכניסה אכן יש רמפה, אך מול מכונת התשלום הסתבכתי. הבלנית לא יודעת אם הדלת המסתובבת ניתנת לפירוק ובכל מקרה, לא יודעת לפרק אותה. השארתי בחוץ את הקלנועית, ונכנסתי בעזרת ההליכון.

על מנת שאוכל לעבור את השער המסתובב נעזרתי בבלנית, ואחריו המשכתי עם הליכון לחדר המיועד לנכות. חדר גדול, יפה ונח. אמנם המנוף למים לא עובד, כי אין ביטוח להפעיל אותו (מספיק מקווה נגיש אחד, נכון?), רק כאמור, אני לא זקוקה למנוף למים, וההתאמות בחדר היו לי נוחות.

אמבטיה מתאימה, מקלחת עם כיסא מתקפל, שירותים נגישים, חדר מרווח והיציאה מהחדר, ישר למקווה, עם מעקה. עשיתי את ההכנות בנוחות, באווירה נעימה ובתקווה לעתיד.

אידיאלי, נכון?
אז לצערי לא.

כשיצאתי, יידעה אותי הבלנית כי החדר הזה הוא החדר הגדול ביותר, לכן הוא החדר המיועד לכלות. ואם אגיע ביום בו יש כלה, לא אוכל לקבל את החדר הנגיש. לא תמיד אני מגיעה לטבול רק בספירת העומר ושלושת השבועות בהם אין כלות, ולכן, במרבית הפעמים החדר הגדול והנח לא פנוי עבורי.

הגיוני?
לא יודעת.
אבל זה המצב.

אני מקבלת חדר לא נגיש. חייבת עזרה ללכת מהחדר אל המקווה (לא מצב הכי נעים להיות צריכה ללכת עם סיוע ותמיכה) ועושה מה שאני יכולה בבית, לפני. וכמובן, האופציה לטבילה בשבת לא קיימת, המקווה במרחק גדול מאוד מהבית.

זה רק סיפור קטן, הסיפור שלי, ספורה של אשה אחת, שאפילו לא מאוד נכה, רק נכה קלה.

בימים האחרונים אספתי עוד המוני סיפורים. סיפורים של נכות נוספות, נכות עם כיסאות גלגלים שהמקווה הנגיש הקרוב ביותר למקום מגוריהן נמצא בעיר אחרת. נשים נוספות, עם נכויות "קלות" יותר, עם צרכים שונים ומגוונים. נשים עם לקויות שמיעה, שאינן יכולות לדעת מתי הן יכולות לצאת לטבול, כי אינן שומעות את קריאת הבלנית.
נשים עם לקויות ראיה, שצריכות סימנים זוהרים בולטים בחדר, ופס זוהר מהחדר למקווה. נשים עם קושי בשיווי משקל, שזקוקות למשטח מונע החלקה מהחדר עד למקווה. נשים עם נכות נפשית, או מוגבלות שכלית התפתחותית, הזקוקות לליווי אישי יותר בהכנות ובטבילה.

אותן נשים - נכות קשות על כיסאות גלגלים, מחכות, די בפסימיות, ל-11/2018, ליום בו אמורות לחול תקנות נגישות מקוואות, ליום בו הובטחו 100 מקוואות נגישות בכל רחבי הארץ.

לנשים עם הנכויות ה"קלות", אין למה לחכות, אף אחד לא תיקן עבורן תקנות מותאמות.
תקנות, שעלות תפעולן ממש לא גבוהה, אך המחשבה ליישמן לא נראית בשטח.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עוד לא ככה - אבל סימנים ראשונים צילום: shutterstock

לראשונה השנה: שלג בחרמון

קרא עוד