מדוע ולמה הודרו נשים מסיפור ההגדה של פסח?

מי כנשים היהודיות במצרים שאפו לחירות וידעו לחכות לקוות וגם לפעול למענה? הרי כולם יודעים ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". אז למה ההגדה שומרת על שתיקה?

מרים אדלר 28/03/13 10:52 יז בניסן התשעג

מדוע ולמה הודרו נשים מסיפור ההגדה של פסח?

בליל הסדר עלתה בי שוב, כמדי שנה, שאלת היעדרותן - הדרתן של הנשים מההגדה. לכאורה, היה צריך להינתן לנשים מקום מרכזי בהגדה כי הפעם לא רק ש"גם הן היו באותו הנס" אלא אפילו "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". ולא. אף מילה על או בשם שום דמות נשית. שום אזכור, שום רמז.

ויענה מי שיענה ששאלתי אינה לעניין כלל, מכיוון שההגדה - הגדת החירות היא וכל מה שכתוב בה, כולל סיפור יציאת מצרים - אינו מכוון אל העבר אלא אל העתיד, או אם תרצו - אל ההווה של זמן כתיבתה: הימים שאחרי חורבן בית שני. בימי הייאוש האלו כל טקסט בהגדה מצפין בתוכו רמזים לשאיפה לעצמאות לאומית, שלא יכלה לבא לידי ביטוי בגלוי בגלל רדיפות הרומאים. זה נכון לגבי רבי עקיבא וחבריו שמסובין בבני ברק במחתרת, ותלמידיהם, כנראה, עמדו על המשמר בחוץ. מעניין יהיה לדמיין את תוכן אותו המפגש, במיוחד בהתחשב בעובדה שרבי עקיבא נמנה על התומכים הבולטים של בר כוכבא, אבל זה כבר עניין למאמר אחר. ובעצם, אם נקרא לעומק, ההגדה כולה מביעה את מסר השאיפה לעצמאות ומבטיחה לנו את תמיכת הקב"ה אם נבחר בדרך החירות. וסיפור יציאת מצרים משמש כאן מעין "קביים" למסר הלאומי, בהיותו האירוע- בה"א הידיעה - שבו התממשה עצמאותו של עם ישראל.

עד כאן הכל מובן והגיוני, אבל שאלתי בעינה עומדת. אם בחירות עסקינן, והבאנו את יציאת מצרים בתור משל - הרי מי כנשים היהודיות במצרים שאפו לחירות וידעו לחכות לקוות וגם לפעול למענה? ומי כמוהן יוכל לשמש דוגמא לעתיד?

הבה נתבונן רגע בסיפור השעבוד והגאולה בתנ"ך ובמדרש. עם ישראל בחשכת השעבוד. עבדות קשה ואכזרית, רצח שיטתי של תינוקות. אפס סיפורי הצלחה של ניסיונות בריחה ממצרים. והנשים, בעקשנות חסרת היגיון, ממשיכות לשמר את התקווה. המדרש מדגיש, כמובן, את תפקידן ה"מסורתי" של הנשים: עידוד הגברים, קיום המשפחה, ו- איך לא? - ילודה. אני לא רוצה להמעיט בערכן של אלו שהביאו חיים לעולם בשם הסיכוי האפסי שיזכו להמשך. אבל המסר המגביל את ה"צדקנות" של נשות מצרים למשפחתיות וילודה עושה עוול לגיבורות ישראל דאז, שממש לא הסתפקו בתפקיד "האישה הקטנה" או אם תרצו, "האישה שמאחורי האיש". ומובן שהאמירה "צדקנות שווה משפחתיות" מעוררת אצלי תהיות לא מעטות.

ולכן אני מבקשת לקרא את סיפור הנשים במצרים קצת אחרת, לפי סופו דווקא.

רגע אחרי קריעת ים סוף. בני ישראל ניצלו הרגע בנס גלוי ממוות וודאי, וצופים באויביהם - משעבדיהם האכזרים נסחפים עם הרוח והגלים. הם שרים את שירת הים, ולפתע יוצאות מרים הנביאה וכל הנשים אחריה בשירה ובמחולות. בידיהן הן אוחזות... תופים.

מניין היו להן התופים הללו? בואו נדמיין אותן רגע, בלילות השעבוד הארוכים, בשעות שלפני עלות השחר, כשהגברים לנים בשדות או באתרי הבנייה, והן עצמן סיימו הרגע יום מפרך, האכילו את הילדים במה שחסכו מפיותיהן שלהן, ביקרו את הגבר שבשדה ובדקו שהמחבוא של התינוק החדש טרם התגלה. במקום לצנוח באפיסת כוחות, הן יושבות - אחת אחת או בחבורות, ומכינות חפצים לא שימושיים בעליל: תופים. תראו אותן: עייפות, לבושות בקרעי שמלות. ידיים מיובלות מותחות את העור על המסגרת, תופרות. אולי שרו בשקט שירי געגועים לארץ ישראל, אולי לחשו אישה לאחותה ואם לבתה את המילים האסורות "פקוד יפקוד ה' אתכם", בעוד אחת מהן עומדת על המשמר - שמא יגיח מהאפלה נוגש מצרי שיודע היטב מי ישנה לבד הלילה, חסרת הגנה.

בטח אמרו להן לא פעם שהן מטורפות. שעדיף להיות מציאותיות ולעסוק בהישרדות ולא בהכנת כלי נגינה חסרי תכלית. ש"פקוד יפקוד" זו אגדה אורבנית. שעדיף, אולי, בכלל להיטמע במצרים ולהפסיק לחלום. שהנוגשים המצרים יוכלו לתת להן חיים טובים יותר (הרי לשם כך, בעצם, "החיו" את הבנות..) והן בשלהן. יושבות בלילות, לאור שאריות של נרות, בעיניים נוצצות באור אסור - אור התקווה, אור המרי, אור האמונה. שרות שירי גאולה ותופרות תופים.

מרים הנביאה זוכה במדרשים למעט יותר צדק. בעצם שמה טמונה המילה "מרי" - מרד: אי קבלת המציאות כמות שהיא, גם אם נדרשת למען כך עזות מצח מול אביה - ראש הסנהדרין, עקשנות והתמדה במשימת השמירה על האח שעליו התנבאה (מי יודע כמה זמן עמדה שם ליד היאור בציפייה דרוכה?), כושר אלתור "מעכשיו לעכשיו" מול בת פרעה, ולפי המדרש - גם עמידה נועזת מול פרעה עצמו, בהיותה מיילדת. היא זו שמובילה את הנשים למחול הניצחון על ים סוף.

הנשים במצרים הצליחו לא להיכנע. לא לשגרת השעבוד השוחקת, לא לפיתויי המצרים, לא לסכנה וגם לא לייאוש הגברים וההנחיות שניתנו להן בשם הייאוש הזה. הן לא הכירו את האמירה "זה המצב ואין מה לעשות". הן ידעו למרוד במוסכמות, במה שנראה אז "היגיון" או מציאות בלתי הפיכה. להבת המרד שידעו לשמר בתוכן נתנה להן כוחות להכין תופים בחושך, והיא זו שאפשרה להן לעודד את הגברים וללדת ילדים למרות הכל.

זוהי אותה להבה שדוחפת את בנותיהן המודרניות של נשות מצרים. "בכל דור ודור", אמרנו? אז הנה אנחנו היום, נאבקות ב"מצרים" המודרנית, השואפת להגביל אותנו אל בין כתלי ביתנו, לבל ניראה ולבל נימצא במרחב הציבורי, בטח לא בזה הדתי. הנה אנחנו: אותה עקשנות, אותה "אש אסורה" בעיניים - מבט של תקווה, של אי קבלת המציאות כמות שהיא, של הטלת ספק בגבולות שנקבעו לנו. חיפוש המימוש לכישורינו כבנות חווה - שוות בין שווים, הרצון להשמיע את הקול הנשי במרחב הציבורי בכלל ובבית המדרש בפרט, הרצון למצוא דרכים לביטוי היותנו יהודיות מאמינות מחוץ ל"תחום הבטוח" של הבית, של עזרת הנשים ושל "וועדת קידוש": ליטול חלק גם בפעילות הקהילתית-דתית בבית הכנסת. הדרישה לנהל בתים שוויוניים. הדרישה לכלול את הגיבורות לצד הגיבורים בטקסי החגים ובטקסטים הנאמרים בהם: אושפיזות לצד אושפיזין, נשות מצרים כמבטאות את השאיפה לחירות לאומית בהגדה. כן, גם במחיר של הארכת ליל הסדר. מיצאו מקום אחר לקצר - לא על חשבון נשות מצרים שבזכות אמונתן ועקשנותן נגאלנו.

אנחנו כאן, למרות משביתי התקוות, למרות הרמת הגבה לנוכח עקשנותנו, למרות האמירות על "מצב בלתי הפיך". ממשיכות את דרך המרי של מרים המקראית ושל נשות מצרים. ו... תופרות תופים לעתיד לבא במהרה בימינו.

חג חירות שמח!

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר