ילדים הם לא מוצר

אתן ורק אתן תחלטנה מהו המועד ללידת ילד ומהו המספר הרצוי עבורכן בזמן נתון ובכלל. לאיש מלבדכן אין רשות לפלוש אל גופכן. זכרו: הלכתית, אישה לא חייבת להביא ילדים לעולם. דעה

מרים אדלר
כה בטבת התשעג
,
07 בינואר, 2013 15:07
Larsz-cc-by-sa

Larsz-cc-by-saצילום: Larsz-cc-by-sa

כותרת המייל בתיבת הדואר הנכנס שלי : "בסופו של דבר הילודה היא שתכריע את קיומנו כמדינה יהודית". אני פותחת את המייל ומגלה שאגודת "אפרת" מבקשת להפיץ שלטי ענק לתלייה על מרפסות הבתים, ועליהם הסיסמא הנ"ל בתוספת תינוק מלאכי שובה עין ולב. ברגע הראשון אני מבולבלת. מזדהה עם הצורך לשמור על צביונה היהודי של מדינתנו. רוצה מאד לסייע.

אבל... האם בגופי ממש? השלט אומר לי: כן. ילדים - זו שמחה. ילדים - זו מצווה. ילדים - זה צורך לאומי: הבעיה הדמוגרפית, ששת המיליונים שנרצחו בשואה. ילדים - זה תפקידך.

ולי לא נותר אלא לחוש אשמה לנוכח חוצפתי. כאילו שאלתי בראש חוצות ובקול שאלה מביכה וכעת כל המבטים מופנים אליי בתדהמה, בתוכחה: תתביישי לך. כיצד את מעמידה את עצמך לפני טובת הציבור? גופך? מחיר קטן לעומת אבדן המדינה.

ואז אני נזכרת בהצהרתו של ערפאת לפני שנים: "נשקנו הסודי הוא רחמה של האישה הפלסטינאית".

האם אימצנו לנו תפישת עולם לא -לנו, הרואה את האישה כ"רחם" - איבר "שימושי" שניתן להלאים בעת הצורך? אני מבינה פתאום מדוע השלט גורם לי עלבון צורב כזה: ההלאמה. הפיכתי לאמצעי. הטלת האחריות לכישלון (חלילה) של המשימה על כתפיי. האשמה שאני אמורה לחוש על כך שאיני מתאמצת "מספיק".

וכמה, בעצם זה "מספיק"? מתי אומרים "די"? רק כאשר הגוף והנפש בקריסה - או שמותר רגע קודם?

אני נזכרת בטבלאות שהפיץ בעבר אחד מרבני הציונות הדתית עם חישוב מתמטי של מספר צאצאיו של זוג שהתחתן בגיל צעיר "מספיק" והביא לעולם ילד כל... שנתיים - לעומת זוג שילד בהפרשים מופרזים - כל שלוש שנים - וראו נא, יצא הרבה פחות.

משהו לא מסתדר לי כאן משום בחינה. לא ערכית, לא אנושית, לא הלכתית.

אנסה לעשות סדר. ואתחיל מהסוף דווקא: בניגוד למה שמקובל לחשוב - העניין ההלכתי פשוט מאד.

"פרו ורבו" זו חובתו של הגבר (שגם אם לא קיים אותה - לא עבר על שום "לא תעשה"). האישה אינה חייבת כלל להביא ילדים לעולם. והנימוק ל"פטור" הזה הוא פשוט ומתבקש: "וחי בהם". לא ניתן לכפות על אף אישה לסבול בעל כורחה הריונות ולידות בשם שום מצווה שהיא. והנימוק הזה אמור להוציא לגמרי את העיקר מהדיון על מספר הילדים ה"ראוי" ועל מועד הבאתם לעולם מהמגרש הציבורי-הלכתי אל המגרש ה"ביתי" של כל זוג וזוג, תוך הקשבה לנפש ולגוף.

אז מדוע בפועל מנוהל הדיון ע"י הממסד הרבני? מדוע לא נשמע קולן של הכורעות - פיזית ונפשית - תחת הנטל? של אלו שילדיהן שלהן הפכו להן למשא כבד מנשוא? של אלו החיות באשמה תמידית על מה שהן נאלצות להזניח מחוסר זמן וכוח? של אלו שנאלצים לחיות בדוחק - שלא לומר בעוני - כדי לפרנס ילדים רבים מדי? מי ייקח אחריות על ים הכאב הזה? ובאיזו זכות ?

הדיון ה"לאומי" מתנהל, לצערי, בשפה זהה לזה ההלכתי (ולרוב - על ידי אותם אנשים) - מה שגורם לי לתהות לגבי טהרת המניעים. הרי אפשר להציע פתרונות שונים ומגוונים לבעיה הדמוגרפית, ולא כאן המקום לפרט. אז מדוע מופנה שוב זרקור התעמולה אל ה"ילודה"? כיצד מרשה לעצמו מישהו להפוך ילדים למוצר ולשווק אותו על גבי שלטי חוצות? או להטיף לנשים (וגברים) להביא לעולם ילדים ממניע כלשהו מלבד היחיד האפשרי - הרצון להעניק אהבה?

לנוכח העיוות הזה אני לוקחת על עצמי את אי הנעימות שבאמירת ה"בלתי מקובל". אני פונה אל כל הנשים ה"שקופות" המהלכות לידי יום יום בעיניים כבויות. לנשים ששכחו את גופן, שפסקו מלהקשיב לו. לאלו שסובלות מעייפות כרונית, מדיכאון אחרי לידה, לאלו שאבדו את השמחה בחייהן. לאלו שהעול הלאומי כופף ושחק אותן עד עפר.

אני מבקשת לומר להן: זה לא חייב להיות כך. אתן ורק אתן תחלטנה מהו המועד ללידת ילד ומהו המספר הרצוי עבורכן בזמן נתון ובכלל. וכל מספר הוא מספר לגיטימי. לאיש מלבדכן אין רשות לפלוש אל גופכן כך. כן, אני מודעת לקונוטציה המתבקשת. והדברים זועקים.

אל תתנה לתעמולה מתוחכמת להקהות את חושיכן הבריאים. למדנה להתעמק בטיעוני המשכנעים אתכן בכך שאין דרך אחרת. חזורנה לאהוב את עצמכן, את בני זוגכן, את ילדיכן - ללא חשבונות, ללא אשמה.

ובחרתן בחיים.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

טראמפ צילום: JStone / Shutterstock.com S M L XL  Size Guide

טראמפ הציע לדחות את הבחירות בארה"ב מחשש לזיופים

קרא עוד