חדשות כיפה

גבירותיי, עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה

כל כך הרבה נשים יוצרות, עושות ובונות קריירה - אבל אסור לנוח על זרי הדפנה, כי המציאות עדיין מעדיפה גברים והעולם עדיין מנוהל על ידיהם. ומה אתן יכולות לעשות?

tafari.anthony-cc-by-nd

tafari.anthony-cc-by-ndצילום: tafari.anthony-cc-by-nd

בשבוע שעבר כתבה כאן אפרת על "למה בכלל צריך פמיניזם?". השבוע בחרתי להתייחס לצד אחד מפניו הרבות של הפמיניזם - צד שלא כל חברותיי הפמיניסטיות תסכמנה אתי לגביו, אך אני בטוחה שנדע לנהל דיון ענייני, המכבד את ריבוי הקולות הפמיניסטיים הנשמעים לאחרונה - עד כדי כך שהמחקרים מדברים על "פמיניזמים" - ברבים.

בניגוד לרבות מחברותיי הסוברות כי גברים ונשים אינם שונים זה מזה באופן מהותי - אני מבקשת לטעון כי גברים ונשים אכן שונים הם, ומה שיוצר את חוסר השוויון אינו עצם השוני אלא העדפת תכונות שנחשבות "גבריות" על פני אלו ה"נשיות".

בספרה "חדר משלך" (חובה לכל פמיניסטית מתחילה) מתארת וירג'יניה וולף את קורותיה של אחותו הדמיונית של ויליאם שייקספיר. המחברת משתעשעת במחשבה מה היה קורה אילו אחותו של שייקספיר, הזהה לו לחלוטין בכישרונותיה ובתשוקתה לתיאטרון, הייתה מנסה כמוהו לעזוב את הכפר שבו נולדה, לנדוד ללונדון, לכתוב מחזאות ולעלות על במה כשחקנית. המסקנה הבלתי נמנעת היא שנכון לתקופה המדוברת (המאה ה-16) היא לעולם לא הייתה מעזה לצאת לדרך הזו. ואם כן- לעולם לא הייתה מגיעה ליעדה בשלום. וגם בעיר הגדולה הייתה נאלצת בוודאי למכור את גופה ונשמתה כדי להישאר בחיים, וכל ניסיון שלה ליצור היה מושם ללעג במקרה הטוב.

אני קוראת את הסיפור הדמיוני הזה ונושמת לרווחה. אני רואה סביבי נשים רבות כל כך יוצרות, בונות קריירה, שותפות בכל תחומי החיים כשוות בין שווים. אני רואה נשים חברות כנסת, שופטות, מנהלות חברות.

אם כך - אני אומרת לעצמי - הכל בסדר. אפשר לנוח על זרי הדפנה, לברך על המהפכה הפמיניסטית ולרחם על אחותו (הדמיונית) המסכנה של שייקספיר שלא זכתה לחיות במאה ה-21.

אבל המחשבות ה"שניות" לא מאחרות לבא, וזרי הדפנה נעשים דוקרים פתאום. המחשבות על אחוזי הבנות הנמוכים שמצליחות במבחנים למחוננים בכתה א'. על האחוזים הנמוכים של תלמידות התיכון שלומדות 5 יחידות מתמטיקה או בוחרות בפיזיקה כמגמה. על המספר הנמוך, עדיין, של נשים בפוליטיקה. על כך שהרוב המוחלט של יוצרי הקולנוע בעולם הם עדיין גברים. ועוד ועוד ועוד.

ומיד עולים בראשי הקולות (של גברים אך לצערי גם של נשים) שאומרים: "בנות, די ליילל. על הצלחה צריך לשלם מחיר. אם אתן רוצות להתקדם - תתגברנה על המכשולים, דחפנה קדימה, אל תהיינה רגשניות. תהיינה... גברים".

העולם (שמנוהל ברובו, עדיין, ע"י גברים, וגם זו סיבה מספקת כשלעצמה לא לנוח על זרי הדפנה) מצפה מאתנו, הנשים, להתאים את עצמנו לסטנדרטים של חשיבה והתנהגות "גברית", לפיהם נקבע מה "נכון" ומה "פסול".

הנה סיפור מהחיים. במהלך ראיון עבודה לקראת פרויקט בתחום הקולנוע נשאלת המועמדת ע"י המפיק, האם כדי לגרום לצוות הצילומים לציית לה בתנאי לחץ, היא מסוגלת להיות "נושכת" (לא אזכיר את הביטוי המפורש - הסקסיסטי והמעליב). על כך עונה המועמדת שאין זו דרכה. היא מאמינה ביחסי אנוש טובים כדרך היחידה לעבוד עם בני אדם. לכן היא לא תהיה "נושכת" אלא תיגש לאיש הצוות הרלוונטי ותפנה אליו בצורה יפה. המפיק המופתע מדרך העבודה האלטרנטיבית נאלץ להסכים שגם זה יכול להיות יעיל.

והנה עוד סיפור - פחות אופטימי. אישה בתפקיד בכיר בחברה מסוימת "מתפרקת" באמצע ישיבה חשובה עם לקוחות לנוכח דברי בקורת שנאמרים לה ומתחילה לבכות. היחס של הממונים עליה הוא זעזוע מידי והעברתה ל"עורף" החברה בשלב מאוחר יותר. וזאת מכיוון שהיה עליה... להתאפק.

האם היה בבכי של אותה אישה משהו פסול כשלעצמו או שדרך התגובה שלה לא הייתה מקובלת על הגברים שסביבה, פשוט כי... הם במצבה היו מגיבים אחרת? האם היא נענשה על כך שהגיבה באופן "לא גברי"?

אני מוצאת את עצמי מזדהה לפתע עם אחותו של שייקספיר. גם היום, כעבור כמעט חצי אלף שנים, אנו נדרשות פעמים כה רבות "להיות גברים או לחדול". להגיב לכל מקרה בחיים במבט ישיר ובבדיחה, לא להיות נבוכות או נרגשות בציבור, לא לשאוף למפגש אנושי, שיחה, חיבוק. ובכלל - להעלים כל ביטוי של רגש.

בגלל הדרישה הזו נשים רבות בוחרות לחדול. לוותר מראש. לא ללמוד מדעים, לא ליצור כדי לא להיות חשופות לביקורת פוגענית מבלי הלגיטימציה להיפגע, לא להימצא בעולם הגברי הדורש איפוק תמידי (מבכי "נשי" , אך לא מהתפרצויות כעס "גבריות") ולא לנהל עמו שיח.

ואלו שבוחרות להיכנס אל ה"מגרש הגברי" נאלצות לשחק לפי כלליו. ועם הזמן הן שוכחות איך לבכות, וגם איך לצחוק, איך לנהל שיחה כנה, מאלצות את עצמן "לכבות את הרגש" כדי לא להיכנע לביטוייו ה"לא גבריים".

בהערת סוגריים אומר שהדרישה מגברים להיות תמיד "גבר-גבר" על פי הקוד החברתי ה"נכון" עושה עוול גם ללא מעט גברים. גבר שיבקש לשתף את בן שיחו ברגשותיו עלול להיתפס, חלילה, כ"נשי", כלומר: פגום ונחות. לעומת זאת, אישה שנתפסת "גברית" זוכה להערכה.

הדרישה לשוויון ולמתן הזדמנויות שוות צריכה לנבוע דווקא מתוך הכרת השוני בין נשים לגברים, ומתוך לקיחה בחשבון שיש יותר מדרך אחת ללמוד, ליצור, לנהל, לתקשר. שכל עבודה, כל תפקיד וכל משימה יכולים להתבצע באחת מן הדרכים: "גברית" או "נשית" או בשילוב של שתיהן - מה שיוצר בסופו של דבר מגוון אפשרויות אינסופי.

רק אם נפסיק להשתנות בהתאם להנחות היסוד הגבריות לגבי תגובות "נכונות" ודרכים "נכונות" לפתור בעיות וניתן לגיטימציה מלאה ל"דרך הנשית" - נוכל להגיע לשוויון הזדמנויות אמתי. וזה יקרה רק אם נבין שבכל מקום ובכל מצב דרושים לנו עמידה איתנה לצד אמפתיה וקשר אנושי חם.

ואולי - מי יודע? - יבא יום ולא נחלק עוד בין תגובות "נשיות" ל"גבריות". כל אישה או גבר יבחרו בדרך פעולה הנראית להם, מבלי לתייג אותה.

ביום ההוא אולי לא יהיה עוד צורך בפמיניזם. לפחות לא בפן הזה שלו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

זירת פיגוע הדקירה בעיר העתיקה צילום: משטרת ישראל

שב"כ דורש: להרוס בית מחבל - גם אם לא רצח

קרא עוד