חדשות כיפה

איך נראית משפחה פמיניסטית?

שוק העבודה צריך להיות משפחתי יותר וגברי פחות, והבית צריך להיות משפחתי יותר ונשי פחות. חלוקת התפקידים המגדרית פוגעת, בינתיים, בעיקר בילדים שלנו

Lars Plougmann-cc-by-sa

Lars Plougmann-cc-by-saצילום: Lars Plougmann-cc-by-sa

מן המפורסמות הוא שאחד המאבקים של הפמיניזם היה לאפשר לנשים לצאת מהבית. הגל הראשון של הפמיניזם הצליח במאבק הזה. נשים קיבלו זכות הצבעה, ניתנה להן האפשרות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ונפתחו בפניהן הזדמנויות "לעשות קריירה".

ואכן, היום רוב הנשים יוצאות ללמוד ולעבוד, אך הפלא ופלא - עדיין עבודות הבית והטיפול בילדים נותר, באופן עקרוני, מטלתה המוגדרת של האישה. במחקר מכנים זאת "משמרת שניה" - האישה יוצאת לעבוד במשמרת ראשונה, וכשהיא מגיעה הביתה, היא מתחילה את המשמרת השניה שלה בעבודה שאינה פחות קשה, וודאי שאינה פחות תובענית (שלא לומר טובענית). איך זה קרה?

זוכרים את הפזמון החוזר במחזה "כנר על הגג" - מסורת מסורת מסורת! כך התרגלנו, כך נהגו סבתותינו, כך נהגו אימותינו (חלקן), ואנחנו לא ממש מבינים למה צריך לשנות את זה. היא הרי באמת מבשלת יותר טוב ממני, והרבה יותר קל לה עם הילדים... אז היא תחזור מוקדם יותר מהעבודה, תוותר על התקדמות, על שכר גבוה, ותשאר, בד"כ, בעבודות בהיקף חצי משרה או בהוראה (שלא ישתמע שאני מזלזלת בהוראה - מקצוע חשוב מאין כמותו הדורש יכולות אדירות ומביא עימו גם סיפוק עצום - אך לא מתאים לכולן, ומי שלא מתאים לה - עדיף שלא תעשה את זה). במקרה הטוב, האיש (ה"בעל"!) "עוזר" לה לשטוף כלים או לפנות מהשולחן. הרי הוא היה בעבודה כל היום! הוא המפרנס העיקרי! היא ילדה, הניקה ועכשיו עליה גם לאסוף את הילדים מהגן, מביה"ס ולדאוג שיהיה להם אוכל חם על השולחן (וגם לו!). זה קשה. זה מתיש. זה מעייף.

אז למה באמת לצאת לעבוד?! לא עדיף לחזור ל-1960, ולהשאר פשוט בבית, עם הילדים המתוקים והיפים שלנו...

כבר ניסו את זה. הנשים האמריקאיות של שנות ה-60 מהמעמד הבינוני, נשארו בבית. בשנת 1963, כתבה בטי פרידן מאמר בשם "הבעיה שאין לה שם". היא מתארת מצב בו על אף המהפכה הפמיניסטית מרבית הנשים "בחרו" להשאר בבית, לגדל את ילדיהן ולדאוג לבני זוגן. היא כותבת על כך שהיו וכל חברותיה מרגישות עיפות ומדוכאות - אך לא ממש יודעות להגדיר מה הבעיה. הפסיכולוגים (גברים כמובן) אמרו לנשים אלה לנוח יותר, לקחת חופשה בהרים, לנטול כדורים נוגדי דיכאון (שהיו גרועים מהרבה מאלה שניתנים היום). הרולניג סטונס אפילו שרו על זה את השיר - Mother's Little Helper.

ובכן, מה הבעיה שלהן? בואו ניתן לה שם - זה לא מספיק.

אישה (רוב הנשים), ממש כמו איש (רוב האנשים), לא חשה סיפוק מלהיות רק בבית. כביסות, חיתולים, להכין אוכל, לפנות את האוכל, לשטוף כלים, להסיע לחוג, להחזיר מהחוג, עוד כביסה, עוד כלים, רצפה, חיתול, פיפי, קקי. לא, זה לא מספיק. נשים רצו יותר מזה, לצאת, לממש עוד מעצמן, להביא לידי ביטוי יכולות נוספות שיש באמתחתן. ליצור, לפעול, להשפיע. כל זאת, בלי לוותר על הסיפוק העצום שמביא איתו גידול הילדים.

במקביל, אני חושבת שבתוך תוכו - איש (רוב האנשים), ממש כמו אישה (רוב הנשים), לא חש סיפוק מלהיות "תקוע" כל היום מחוץ לבית. הוא מתגעגע, ממש כמו אשתו, לחיוך המתוק של הילד, הוא גם רוצה לצייר איתו מדי פעם, להחליף לו חיתול. הוא לא רוצה להיות "אבא של שבת", הוא רוצה להיות אבא גם בשאר ימות השבוע.

לצערו, חלוקת התפקידים המגדרית מותירה אותה בבית ואותו בחוץ. ומי שהכי מפסיד מזה, אלה כמובן - הילדים.

כפמיניסטית אני אומרת - לילדים שלנו מגיע יותר. מגיע להם גם אבא וגם אמא. מגיע להם אמא שמרגישה טוב, ששמחה במה שהיא עושה, שגאה במה שהיא עושה. מגיע להם אבא שיודע באיזה איך קוראים למורה שלהם, שיודע מה הם אוהבים לאכול (ויודע להכין את זה), אבא שהיה במסיבת יום ההולדת שלהם בגן.

למעשה, קיימת כיום "הדרת גברים" לא פחות חמורה מ"הדרת הנשים" הידועה לשמצה. גברים מודרים ממסיבות יום הולדת, מאסיפות הורים, מבילוי בגן השעשועים. גם כשאבא כבר מרהיב עוז ולוקח את הילדים לבילוי, הוא ימצא שם בעיקר אמהות, ויחזור הביתה אבל וחפוי ראש. הגננת בגן תגיד שגם אבות יכולים לבוא, אבל תעשה לו פרצוף כשהוא יכנס. וזאת בלי להזכיר את הבעיה העצומה של גברים גרושים שמעוניינים לקחת חלק פעיל בגידול ילדיהם ונתקלים בקשיים עצומים שמציבה בפניהם מערכת המשפט והחוק וגם, מה לעשות, החברה והתרבות הישראלית.

הדרת הגברים הזו היא הצלע השניה של הדרת הנשים. אם החברה תפתח לקבל נשים במרחב הציבורי, היא לאט לאט תלמד גם איך להכיל גברים במרחב המשפחתי. אם גברים יהיו יותר בבית, הם ידעו לבשל. אם גברים יהיו יותר בבית, נשים יוכלו להשפיע גם בחוץ.

דוגמא פרקטית - התראיינתי למקום עבודה מסוים, בו שעות העבודה הן מ- 9:00 בבוקר עד 19:00 בערב, לכאורה - מסלול שאינו מאפשר הורות פעילה. אך הם עשו מהלך יפה - "הורים" מקבלים את האפשרות לחזור 3 ימים בשבוע בשעה 15:00 (ולהגיע אם כן לאסוף את הילדים מהמסגרות). ברגע שיותר ויותר מקומות עבודה יעשו דבר כזה - זה יאפשר משפחה בריאה יותר, בה שלושה ימים האב אוסף את ילדיו ושלושה ימים האם (יום אחד יהיה יום שבו אוספים את הילדים ביחד). הילד ירוויח גם אב, גם אם, גם פרנסה ראויה, וגם זוג הורים שלא מרגישים תקועים בשום מקום.

אני יודעת שהדרך עוד ארוכה ושמעטים מקומות העבודה המאפשרים זאת. אך זו לדעתי צריכה להיות השאיפה. שוק העבודה צריך להיות משפחתי יותר וגברי פחות, והבית צריך להיות משפחתי יותר ונשי פחות. כך נשים, גברים וילדים יחיו את חייהם בשמחה, מתוך שותפות והדדיות - ולא מתוך כפיה וצמצום. ובא לציון גואל(ת?).

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נלחמים בהצתות בעוטף עזה. ארכיון צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

טרור ההצתות בעוטף עזה נמשך: תשע שריפות ובלון תבערה בגן ילדים

קרא עוד