איך התחיל המאבק לטבילה ללא בלנית? פשוט התחלנו לדבר על זה

בכנס 'קולך' לפני 5 שנים החל העיסוק בנושא טבילת נשים ללא בלנית במקוואות. היום חמש שנים אחרי משרד הדתות מיישם את הכרעת בג"ץ מסכמת בלהה קריצר אריכא את המאבק

בלהה קריצר אריכא
ז בתשרי התשעז
,
09 באוקטובר, 2016 16:23
אילוסטרציה: uri Lenz, פלאש 90

אילוסטרציה: uri Lenz, פלאש 90צילום: אילוסטרציה: uri Lenz, פלאש 90

אני רואה את ההנחיות הברורות של הרבנות הראשית ומתרגשת. מאבק ארוך של נשים, וגם גברים, הגיע לסיומו הטוב.

במשך שנים הייתי חסרת אונים מול המצווה לטבול. נלחצתי, לא אהבתי שמסתכלים עלי. בכיתי, כעסתי אבל נותרתי עם הצרה לבדי. ואז למדתי קורס בטקסים. הטבילה הפכה להיות הטקס החזק ביותר שקיים - מים, אני, אלוקים, ערום, ברכה בשם ובמלכות. אבל הבלנית הפריעה להתייחדות.

לפני שנים נפתח מקווה חדש והגעתי בימי ההרצה הראשונים כשעדיין לא היו בו הנחיות ובלנית. ביקשתי לטבול לבד והרשו לי. ירדתי אל הבור העגול, מצופה באבנים קטנות וכחלחלות טבלתי ופגשתי את מרים. טבילה בבארה של מרים. בכיתי, התרגשתי ועליתי אל העולם אחרת. לפני שיצאתי אל הרחוב פנתה אלי האחראית ואמרה: "טעיתי. אני לא אאפשר טבילה לבד שוב, שמה אכעיס את הממונים עלי". מאז בכל פעם חיפשתי את אינטימיות הגלומה בכל טבילה, אבל זה לא התאפשר.

שנים חשבתי שאני לבד בזה. שכולן מבסוטות ורק אני בעייתית. התחלתי לשתף, חלמתי להקים פרויקט לליווי נשים ו"קולך" תמכו בי. הכרתי נשים נוספות שהטבילה בנפשן והקמנו את "אדוות". לא ידענו מה אנחנו בדיוק רוצות אבל היינו יחד. דיברנו, התרגשנו, התווכחנו וגדלנו. המעניין בקבוצת אדוות שמיד בתחילת הדרך היא שמה את הבלניות והטובלות יחד ולא משני עברי המתרס. הבלניות המשתדלות לקיים את ההלכה והנחיות הרבנים בכל מאודן ובתנאי העסקה ושכר משפילים, יחדיו עם הטובלות המנסות לשמור על ההלכה, הנחיות הרבנים, רצונן, זכיותיהן וכבודן.

הדבר הגדול הראשון שעשינו היה לדבר על זה. אירגנו כנס בירושלים וכל העיר הוצפה במודעות בצהוב וורוד "מקווה, בואו נדבר על זה". דמיינתי איך נשים עוברות ברחוב, קוראות את הכותרת הענקית ואומרות "וואלה מותר לדבר!". מאז הנושא הפך לחלק מהשיח הציבורי. עוד ועוד כתבות, קבוצות פייסבוק, דיונים בכנסת, עתירות, והכי חשוב מותר להגיד "אני רוצה". אני רוצה מידע, אני רוצה לדעת מה אומרת בדיוק ההלכה, אני רוצה בלנית שמשגיחה ועוטפת, אני רוצה לבד, אני רוצה עצה מטובלת ותיקה, אני רוצה כמנהג העדה שלי, אני רוצה שהמקווה יהיה פתוח גם מאוחר. אני רוצה. אנחנו הנשים רוצות. וכשנשים רוצות וגם מוכנות לפעול ולא לשמוע לנשמות טובות: "לא טוב לעשות רעש", "כך לא מתנהגות נשים דתיות צנועות" - הן מצליחות לשנות.

אני מעריצה את הנשים שהיו במאבק מתחילתו וממשיכות להתמיד (אני פרשתי לפני שנתיים), ובעבורי הוא שיעור גדול. כבת אולפנה והחינוך הדתי לימדו אותי שכוחן של נשים יפה לבית פנימה, ואת המרחב הציבורי יש להשאיר לגברים, וגם ציפו ממני לחנך את הבת שלי בהתאם. הייתי ממושמעת עד לפני כמה שנים ולשמחתי אני יוצאת מזה, כשהמאבק של "אדוות" הוא התנסות מופלאה.

אני לא מאלה שנוח להן לדבר בקול ואני גרועה בניהול משא ומתן, אבל למדתי שגם לאחת כמוני יש תפקיד - להגיע לפגישות, לחבק, לעודד, לתת עצה לנשות החוץ של הקבוצה, להרגיע מתחים. המסקנה שלי מההתנסות היא שכדי לחולל שינוי בטוב, אנחנו צריכות חשיבה ופעולה קהילתית. בקהילה יש מקום לכל סוגי היכולות - לנשות החוץ, למרפאות הפנים, למתווכות, למחבקות, למזינות, וגם לאלה שנוכחות ושותקות. הקבוצה תצליח אם כולן יזכרו שכול יכולת היא חשובה (גם אם כרגע לא ידוע למה), שכולן שוות וההצלחה משותפת. אולי אם נשים ידבקו בחשיבה קהילתית העולם ילמד לנהוג כך.

תודה לכל העוסקות והעוסקים בצרכי ציבור באמונה וביושרה.

הכותבת היא מורה ומטפלת גוף נפש ורוח.

חברת 'קולך' ובוגרת תוכנית המנהיגות בארגון וממייסדות קבוצת אדוות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כרטיסי אשראי צילום: pixabay

אשראי במשבר הקורונה? חישבו שנית

קרא עוד