אהבה. למה זה כל כך קשה?

"וואו, את כזו חכמה, לכי למגמה ריאלית", "מה אתה בוכה כמו ילדה? אתה בן, בנים לא בוכים". קולות מילדותנו הם רק חלק קטן מהדברים שגורמים לנו לכמוה לאהבה, אך גם להכשיל אותה פעם אחר פעם

ליאורה גרינהאוס, "משלך"
כה בתשרי התשעד
,
29 בספטמבר, 2013 7:17
shutterstock

shutterstockצילום: shutterstock

אנו יצורים חברתיים שנולדים לתוך קשר, מחפשים בו בטחון ונחמה, ונפגעים בכל שנות ההוויה שלנו בקשר עם בני משפחתנו והסובבים אותנו. אנו כמהים לקשר קרוב ובטוח, אך בו זמנית גם מפחדים שבקשר נידחה, נקבל ביקורת, שהקשר לא יאריך. כך, בצורה לא מודעת אנו כמהים ומכשילים לעתים קרובות את הקשר הקרוב והמשמעותי עבורנו. איך נראות בפועל התחושות הסותרות הללו - כמיהה ופחד, בהתנהלותנו באהבה?

יש לנו מוח שהוא בחלקו פרימיטיבי, אך רוצה לשמור עלינו בחיים. רוצה שנשרוד. הוא סורק כל הזמן את מידת הביטחון בה אנו חשים עם אנשים סביבנו. כשה"סורק" הזה קולט שיש סכנה האורבת לנו, הוא יכניס אותנו למעין "מגננה". להגנות שלנו בשעת סכנה יש הרבה צורות - חלקנו נתקוף, נצעק, נעליב, נחנך… וחלקנו, בשעת סכנה וכשנרגיש אי בטחון, נתכנס ונשתבלל, נקפא על מקומנו עד יעבור זעם. ההגנתיות שלנו בעצם חוסמת אותנו מלהיות בקשר ולזרום אתו.

יכולתנו לאהוב את האחר קשורה ליכולתנו לאהוב את עצמנו. הקבלה או אי הקבלה שלנו את עצמנו משפיעה על יכולתנו להיות באינטימיות קרובה. אי הקבלה שלנו את עצמנו, שורשיה הם בילדותנו. בהיותנו ילדים, אם צרכים שלנו נענו וכובדו, ותכונות שלנו שימשו מקור לעידוד וגאווה, דברים אלו יתורגמו לביטחון עצמי, שמחה בעצמנו ושקט נפשי. תכונות, נטיות וצרכים שלא קיבלו אישור, או שזכו לביקורת, מצמצמים אותנו, ולא מאפשרים לנו גם בבגרות שלנו ללכת עם גב זקוף ולהתנהל באינטימיות. בילדות עשינו הכל ובלבד שלא לאבד את אהבת הורינו, ומשם, מאותה נזקקות של "ילד קטן", יש לנו פחד קיומי להידחות באהבתנו. אנו זוכרים באופן "צורב" קולות ששמענו בבית ילדותנו, קולות שכיוונו אותנו ואת האנרגיה שלנו - אנרגיה של עשיה, חשיבה, תחושה, תנועה, כמו למשל: "וואו, את כזו חכמה, לכי למגמה ריאלית", לעומת "מה אתה בוכה כמו ילדה? אתה בן, בנים לא בוכים". או "את לא מתאימה לבלט כי יש לך רגליים שמאליות". מה שלא קיבל אישור ירד ל"מחסן", למעין "הקפאה". כך אנו מסתובבים בעולם עם חלקים ויכולות שאנו זורמים אתם בקלילות, וחלקים שנסתיר ולא ניתן להם חופש ביטוי.

חוסר החיבור המלא לעצמנו ישפיע על תחושת החיבור לאחרים ולאינטימיות שניצור. בן הזוג ירצה מאתנו את אותם החלקים שאנו לא בהכרח זורמים אתם בקלילות ויאתגר אותנו : "למה את לא חושבת בצורה יותר רציונלית ומגיבה רק מתוך אמוציות?", "ואתה כזה שכלתן, אין בך טיפת חום ורגש", או "תזרמי בקלילות. את כל-כך כבדה, אי אפשר לצחוק אתך". החלק האובד שלנו יוזמן ע"י בן זוגנו לתפעול מחודש וזורם.

לאהוב זה מפחיד?

כיצד עוד נראה הקושי שלנו לקבל ולתת אהבה? את מה שנבקר בעצמנו ולא נאהב בעצמנו, נשליך על בן זוגנו. נדחה בו את אותן התכונות שאנו דוחים בעצמנו. כך ייהפך בן זוגנו למושא הביקורת שלנו. הביקורת שלנו אותו/אותה יעוררו את ההגנתיות של בן זוגנו כלפינו, ואת הקושי לתת לנו אהבה. ככה יצמצמו שני בני הזוג את מה שירצו באהבתם לתת אחד לשני, ולקבל זה מזה. עומקה של הביקורת העצמית וחוסר הקבלה שלנו את עצמנו, תשפיע על יכולתנו האמתית לקבל את אהבת האחר. בזוגיות דבר זה בא לידי ביטוי בחיפוש אחר הזדמנויות לריב, בציפיות גבוהות הגורמות לבן הזוג תחושות של "כל מה שאעשה לא יהיה מספיק טוב", תחרותיות מתמדת, קלקול ספונטני של רגעים יפים, רצינות ודחיה של הומור, צחוק, הנאה. ככה "נטפח" בזוגיות את הקושי ההדדי לאהוב ולהיאהב. הזוגיות במצבים כאלה נכנסת למבוי סתום, לייאוש, "מה שהיה הוא שיהיה", הכל רוקד סביב אותם המעגלים. אז איך אפשר בכל זאת להאדיר את היכולת לתת ולקבל אהבה בזוגיות?

לאהוב זה לעתים מפחיד. כדי להיות אינטימיים אנו צריכים להיפגש עם הפגיעות שלנו ולאפשר לה ביטוי בקשר הזוגי. נלמד לתת ביטוי לפגיעות שלנו רק כשנחוש בטחון שבן זוגנו מבין אותה, ולומד להיות אמפתי לכל תסכול וקושי שלנו. על מנת ללמוד זאת נצטרך לפתח את כלי הדיאלוג שלנו ולתרגל אותם כמו בעזרת הכלים היחודיים של שיטת "אימגו". הדיאלוג מלמד הכלה אמתית. הקשבה כנה, קבלה אחד את השני למרות ובזכות התסכולים. זוהי שפת האהבה האמתית. בני הזוג לומדים שמתחת לתסכול יש צורך שלא מקבל מענה. הם מכירים בהדרגה את "חליפות ההישרדות" שבילדות שימשו לכל אחד כעזר, וכיום מקבעות את החופש להיות באינטימיות. המקום של החמלה והאמפתיה כלפי בן הזוג מרחיב את דרכי ההתבטאות והאופציות להתנהל נכון יותר בזוגיות. באמצעות ההכלה ההדדית, היכולת המתרחבת " לבקר אחד בארצו של השני", לומדים שני בני הזוג לאהוב בשני דווקא את ההתנהגויות אותן הכי קשה לקבל. במקום מאבק נוצרת מעין התרככות. תרגול הסובלנות והקבלה משמש גם את עצמנו באותן תכונות שקשה לנו לאהוב בנו.

ליאורה גרינהאוס היא מטפלת אימגו מוסמכת, מנחת סדנאות ומכשירה מטפלים. באדיבות האתר לנשים הדתיות - "משלך"

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ישיבת ועדת החינוך, היום צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

"להיערך להמשך השבתת הלימודים עד הקיץ"

קרא עוד