ערב ראש השנה, כל המשפחה יושבת סביב השולחן: ההורים, שלושת האחים עם בנות זוגם וילדיהם, וגם האחות הקטנה ובעלה הטרי. אמא מעיפה מבט אוהב וסורקת את היושבים סביב השולחן במבט מלא סיפוק, עד שהיא מגיעה לכסא הריק של הבת הבכורה, ולרגע ליבה מחסיר פעימה מהעצב שבחסר בנוכחותה של בתה. השנה בתה נסעה לעשות את החג במקום אחר. כרגיל אמא לא מבינה את ההחלטות של בתה, איך היא מבכרת להשתתף בסעודת החג במקום נידח בחו"ל מאשר להיות עם כל המשפחה. והיא אכן אמרה לה את עמדתה בעניין ב"עדינות": "מה יש לך לחפש בהודו שאין פה איתנו?" ואם להיות כנים היא גם לא הבינה למה בתה בת ה-30 פלוס (היא אף פעם לא אומרת שבתה בת 35, אלא תמיד מספרת שהיא קצת מעל 30) נפרדה מהבחור האחרון שהיא יצאה אתו וגם מזה שלפניו וגם מזה שלפניו... ודווקא בראש השנה הזה היא כל כך קיוותה שגם בתה הגדולה כבר תהיה "מסודרת", ושכשהיא תשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה בבית הכנסת היא כבר לא תצטרך לשאת תפילה אישית משלה על גאולתה של בתה מרווקותה.
אבל עיקר כאב הלב של האם נובע מהמרחק והתהום הפעורה שנוצרו מאותה בת בכורה שעד לפני מספר שנים הייתה יד ימינה, ולא היה ניתן לחשוב על הכנת החג בלעדיה, ואילו כעת כל שנה שעוברת מרחיקה אותה ממשפחתה ומאמה. וכשהשנה היא ביקשה מעט עזרה, ישר הבת צעקה עליה על ניצול מצבה וסירבה לנקוף אצבע מעבר לשימוש באצבעותיה במקלדת המחשב להזמנת כרטיסי הטיסה לחו"ל. והיא האם כל כך נפגעה, היא הרי לא נגשה לבתה לבקש עזרה כי היא רווקה, אלא מבחינתה זו הייתה הזדמנות לנסות לשחזר משהו מהקירבה שפעם הייתה ביניהן, ולחזור לפשטות שפעם נעשו בה דברים.
ואילו במקום אחר, מעבר לים, עוברות עיניה של בחורה אחת על פני הסועדים הרבים בבית חב"ד ולשניה אחת לבה נחמץ בעת שהיא חושבת על משפחתה שעורכת השנה את החג בלעדיה. הגעגועים לביתה מתעוררים לרגע בליבה, הרי היא כל כך אוהבת את הוריה ואחיה. אך שניה מאוחר יותר היא נזכרת בארוחת החג של שנה שעברה. בגלל הצפיפות וכמות האחיינים שגדלה, אמא שלה דפקה על דלת חדרה וביקשה אם אפשר ששתי האחייניות בנות ה-6 וה-4 ישנו יחד איתה בחדר. ואיך האם כעסה כשהיא לא התלהבה להיענות לבקשה. ובלית ברירה כי לא רצתה לעורר מהומה, היא מצאה את עצמה צפופה בחדרה עם שלוש אחייניות שגם העירו אותה בבוקר מוקדם כי היה להן חלום רע, ואיך כל החג לא הייתה לה דקה של שקט ושלווה לעצמה. איך דווקא ממנה ציפו ליותר עזרה, כי לה אין ילדים, וכשהיא התיישבה לבסוף לשולחן היה שם כל כך הרבה בלגן שכבר היה עדיף לעבוד ולשטוף כלים. ולמרות שכולם היו נחמדים לבה נחמץ על כך שגם השנה היא לא תוכל להתלונן כל הזמן (כמו כולם) על התינוק שמעיר והבעל שנרדם. והיה שם רגע מביך כשאמא נשאה תפילה לרגע בו הבת תגאל במהרה. אז זהו, למרות הגעגועים והאוכל התפל היא כאן בהודו בחג, בתקוה שכבר בשנה הבאה תוכל לקיים את החג עם משפחתה.
ראש השנה בפתח, במקומות רבים ובמשפחות רבות ישנם כסאות ריקים של ילדים רווקים שביכרו לעשות את החג בחו"ל או עם חברים. וכדי שהחג יעבור בשלום אני מעוניינת להציע את עשרת הדיברות לחג עם רווקים:
1. גם אם אין מקום בביתכם לשכן את כל ילדיכם ונכדיכם אל תבקשו מהרווק/ה לוותר על חדרו – זו הפינה שלו והבית שלו כרגע, וגם המקום שלו בתוך כל הרעש והבלגן של הנכדים
2. לפני החג, במידה ואתם זקוקים לעזרה, היעזרו גם בילדים הנשואים (והנכדים) ולא רק בילדים הרווקים.
3. גם במהלך החג נסו לרתום גם את אלו שיכולים לעזור מהילדים הנשואים. כדי שהבן/בת הרווקים לא ירגישו שהם על תקן ה"משרתים".
4. במהלך הארוחות אל תתפללו או תדונו בנושא הרווקות בפומבי או בצד.
5. אל תאמרו "בקרוב אצלך"...
6. כדאי לחשוב לעומק לפני שמבקשים בייביסיטר בחג מהבת או הבן הרווקים. בעיקר בחג, בייביסיטר על האחיינים יכול להיות נקודה כואבת שמדגישה את הרווקות.
7. במידה והבן או הבת הרווקים אינם מעוניינים לבוא לחג בבית – נסו לדבר על לבם ולשכנע בעיקר במילים שמשקפות כמה הוא/היא חשובים לכם
8. אבל במידה והוא/היא מתעקשים, הבינו ללבם ואפשרו להם בהרגשה טובה לעשות את החג במקום המתאים להם.
9. במידה והבן/בת עושים חג במקום אחר ולא אתכם – אל תרכלו עליהם כל החג עם האחים האחרים.
10. המשיכו להאמין ושדרו לילדכם הרווקים שאתם אכן מאמינים ששנה הבאה הם אתכם ונשואים.
ד"ר ציפי ריין צילום: באדיבות המצולמת
ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מרצה ומנהלת המרכז למשפחה במכללת אורות, כותבת טור בירחון פנימה
ליצירת קשר : zipirhein@gmail.com