שמעת את הקול שלה לפני שבכלל ראית אותה.
קול שליווה אותך עשר שנים, אתה לא יכול לשכוח.
הרמת את הראש, ושם היא הייתה. יד אחת אוחזת במכשיר הנייד, מצמידה אותו לאוזן, וביד השנייה מורידה קופסאות קורנפלקס מהמדף. קורנפלקס מצופה בשוקולד, מהסוג שרוני אוהב לשפוך לתוך הצלחת חלב בבוקר. קופסאות קורנפלקס כאלו, כמו שאתה תמיד היית קונה לו.
בצעד חד, סובבת את עגלת הקניות שלך הכמעט ריקה, בסיבוב פרסה, והתחבאת בין המדפים. הדבר האחרון שרצית היה, שהיא תראה אותך.
האמת היא, שהקניות היו תמיד אחד מהתפקידים שלך בבית. אחת לכמה ימים ,היית עובר על הרשימה שמוצמדת במגנט למקרר, כדי לראות כמה פריטים ודברים שחסרים היא הוסיפה בכתב היד המבולגן וחסר הצורה שלה, ובדרך מהעבודה הביתה היית נכנס לסוּפר.
תמיד כשהגעת הביתה היית מצפצף מבחוץ, ורוני ונועה היו יוצאים לעזור לך לפרוק את כל השקיות מהבאגז' של הרכב. הייתה לכם מין תחרות מטופשת כזו, שהמצאת, מי יכול לסחוב יותר שקיות בבת אחת. זאת אומרת, הילדים ערכו תחרות, אתה רק הצלחת להרוויח עוד כמה דקות ליד ההגה, בשקט, לפני שהיית נכנס לשדה הקרב. לבית שלך.
מצחיק לחשוב על הבית שלך במונחים של צבא. בתקופה שעוד לבשת מדים, הפקודות היו ברורות. ידעת מי האויב, מה התפקיד מחייב, מה צריך לעשות, הלו"ז היה ברור. ידעת לצפות ולתכנן מראש.
אבל בבית? כלום לא היה צפוי. לא ידעת מתי היא תוקפנית או מתי יש לה מצב רוח קרבי. תמיד היה צריך להיות בכוננות. קצות העצבים תמיד היו חשופים, מתלבטים באופן קבוע בין הגנה להתקפה. לא ידעת אם הכוס קפה שהשארת לא שטופה בכיור בבוקר, תגרום למלחמת עולם אחה"צ, או העובדה שלא חזרת מוקדם מהעבודה, תוביל לכך ששוב תישן על הספה בסלון בלילה.
עד שהתעוררת יום אחד בבוקר והחלטת שנמאס לך. נגמרו לך הכוחות להחזיק את הסירה המתנדנדת הזו בשיניים ובקצות הציפורניים, אבל בעיקר לבד. את שלב השיחות עברתם כבר מזמן. גם ניסיתם טיפול זוגי שלא הצליח. הפכת לבן אדם מריר ועצבני, שכועס באופן תמידי, בלי זכר לאיש ההוא, שהיה מעיר את הילדים בחמש בוקר, כדי לראות זריחה. האיש ההוא שהיה קונה לה פרחים, סתם באמצע השבוע בלי סיבה מיוחדת, או שהיה מעמיס את כולם לאוטו, ונוסעים באופן ספונטני עם אוהל, לכינרת.
לפני כמה חודשים עזבת את הבית. שכרת דירה קטנה בשכונה אחרת. סידרת מקום נוח וחם לילדים שאוהבים להגיע אלייך. כשאתה איתם ביחד אתם צוחקים, שמחים, עושים שיעורים, משחקים.
כשאתה לבד, אתה רגוע. אתה מצליח לנשום. אתה מצליח לחיות. אתה לא מפחד מצעקות. מזכוכיות שנשברות. אתה מרכיב , לעצמך, את הרשימת קניות. טוב לך. השקט הזה נעים לך.
אז למה עכשיו, שאתה כאן ,מתחבא ממנה בין המדפים בסוּפר, אתה שואל את עצמך, למה עכשיו ,אתה רק מנסה לשמוע עוד קצת מהקול שלה?!