משפט אחד תפס אותי בטור שפרסם הרב חיים נבון השבת במוצש: "בכל פעם שאני מדבר עם רווקים מבוגרים, ובייחוד עם רווקות מבוגרות, אותו צער מר חוזר ונשנה 'אין לנו הצעות'".
אמנם אני לא רווקה עם וותק או ניסיון, אבל השנים הבודדות בהן גם אני נמצאת תחת הכותרת הזו, הציגו תמונת מצב לא הגיונית. בעוד שרווקי המגזר מקבלים בממוצע בין שתיים לארבע הצעות בשבוע, רווקות המגזר יכולות לעבור חודשים ללא הצעה אחת.
זה לא שהן נשכחו מהלב, זה לא שלא חושבים עליהן, אלא שזה פשוט נתקע בצד השני. מה הכוונה נתקע? הנה ההסבר.
בשבת האחרונה כשישבנו החברים, כמו בכל ערב שבת, סיפרה אחת הבנות שלאחרונה ניגש אליה חבר טוב והם ישבו לשוחח. הוא סיפר שיש לו כרגע ארבע בנות שהציעו לו, אבל אף אחת מהן לא בדיוק מה שהוא מחפש ולכן הוא מתלבט באיזו מהן לבחור. באותה הנשימה הוא שאל אותה אם יש לה מישהי נוספת להציע לו.
התפיסה הזו שהמבחר בלתי מוגבל, שאפשר לשים על 'הולד' כמה הצעות כי אולי תגיע אחת יותר טובה, ושמתוך כל השפע שוכחים שבצד השני יושבת מישהי שבכלל לא יודעת שחשבו עליה, שמחכה ומתפללת, היא תפיסה מוטעית מיסודה. זה לא שאני דוגלת בשוויון בין המינים, וברור שלכל אחד תפקיד אחר ומשימה אחרת בעולם. אבל דווקא כאן, אפשר להטות את המשוואה ולאזן מעט את המצב.
איך? תציעו קודם לבחורה.
עכשיו יקומו כולם ויגידו שיש סיבה מדוע מציעים קודם לבחור. הרי היא כבר תתחיל לדמיין קדימה, תפתח חלומות שיתנפצו כשבצד השני תישמע תשובה שלילית. אולי. אבל לא כולן ככה. סביר שאתם יודעים מי עומדת מולכם, מה מתאים לה ומה היא מעדיפה. ואם היא מעדיפה שיציעו לה לפני, תנצלו את זה. צאו מהמקובעות שצריך להציע לגבר קודם, כי כך מקובלנו מדורי דורות.
כל אחד כשהוא יודע שחושבים עליו הופך לאחר. הוא יודע שהוא לא נשכח מאחור, ועצם הידיעה משפיעה יותר מכל על הרצון לעשות גם צעד בנידון ולהשקיע קצת יותר. זו לא רק העובדה שפתאום יש לבחורה את הפריבילגיה לברור את ההצעה ולא לצאת עם כל אחד שמציעים לה, רק כי אסור להיות בררנית, אלא יותר מזה. היא יודעת שחושבים עליה, והיא כבר אחרת.
זה יכול לעזור כשהבנות יתחילו לסנן וכאשר אצל הבנים ירדו כמות ההצעות הם יפסיקו למרוח את התשובות ולתת תשובות ענייניות יותר, זה יכול לעזור ביצירת מחויבות כלפי הצד האחר שכבר נתן תשובה, וזה יכול לעזור ביצירת הזדמנויות לבנות. הרי אין שום סיבה שבחורה תקבל פחות הצעות מבחור בן גילה. שוב, לא בשם השוויוניות או הפמיניזם, אלא פשוט מתוך הרצון להזיז דברים ולגרום להם לקרות.
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, ובאמת קשה לשדך בין אנשים. אבל אולי הגיע הזמן להיזכר במרים ובתפקידה ביציאת מצרים, ולחלק את הקרדיט בין משה לבין אחותו הבכורה. אנחנו בדור של שבירת מוסכמויות, לפעמים זה טוב ולפעמים קצת פחות. אבל אפילו אם רק המוסכמה הזו תישבר, ואם מתוכה יצא רק זוג אחד, אני את שלי עשיתי בעולם.
ואולי, אם תאמצו את הטור הזה, אולי גם לכם יהיה חלק בגן עדן של מישהו אחר.
הכותבת היא יועצת תקשורת