חדשות כיפה

אל תכריחו אותי לשמוח!

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", "חג שמח", ברצינות? על מה אני אמורה להיות שמחה בכלל? ואל תגידו לי "תשמחי שיש לך כביסה לקפל כי זה אומר שיש לכולם מה ללבוש".

עצבות

עצבותצילום: שאטרסטוק

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"

"חג שמח".

נו באמת.

ההטפה הזו, של להיות שמח.

ברצינות? זו מטלה? זו הוראה?

כמו שיעורי בית שקיבלנו פעם בבית ספר?

מעכשיו אני צריכה להיות שמחה? חייבת? ואם לא בא לי?

ועל מה אני אמורה להיות שמחה בכלל?

על  ניסיונות התחצפויות של הילד? או על הניסיונות לבדוק את הגבולות של המתבגרת?

אולי אני צריכה להיות שמחה על ערימות הכלים שמחכים לי בכיור או על כמויות הכביסה שנערמות לי על הספה? לשמוח על ערימת הקסם הזו, שאיכשהו לא משנה כמה שעות אני אשב לקפל אותה, הגובה שלה לא יורד אף פעם? בחיי. הלוואי על מפלס המים בכינרת מה שקורה בסלון שלי...

וכן. אני מכירה את כל הקלישאות. תחסכו ממני.

”תשמחי שיש לך כלים בכיור, כי זה אומר שהיה לך מה לתת לילדים לאכול," וגם "תשמחי שיש לך כביסה לקפל כי זה אומר שיש לכולם מה ללבוש"..

אז צר לי.

אין לי ספק שמדובר בסוג של פסיכולוגיה בגרוש, או ניסיונות עידוד כאלה ואחרים, אבל בשעה עשר בלילה, כשאני מאבדת את הכוחות שלי סופית,  דוחה את הטיפול במטלות הבית לפעם אחרת וקורסת למיטה, אז לא.. אני קצת פחות שמחה אז.

קשה לנו להיות שמחים.

הרי, המציאות היומיומית שלנו לא מאוד משמחת.

אני צריכה לשמוח על כל מה שקורה בעולם ובישראל בכלל? אני אמורה לשמוח על חדשות נוראיות שכל שני וחמישי נהרג מישהו בתאונת דרכים או נדקר כי כל חטאו היה שהוא יהודי ?

נו באמת.

אולי אני צריכה לשמוח על זה שאני גרושה. שהילדים שלי גדלים במציאות יומיומית בצורה שבכלל לא תכננתי לגדל אותם.

שכל בוקר אני צריכה להזכיר לשתיים הקטנות למי הן הולכות היום בצהריים, אחרי בית ספר. שאני חייבת לזכור לשלוח תמונות של הילדים מחופשים לאבא שלהם, כי השנה לא יצא לו להיות איתם בחג.

אולי אני בכלל צריכה לשמוח שתיכף פסח, ואת ליל הסדר הצפוי אני אמורה לחגוג יחד עם המון אנשים זרים. שסביר להניח שיהיו גם  סביב השולחן, ילדים שאני לא מכירה,  שיעמדו על הכיסא וישירו ’מה נשתנה",  וכל כך יתחשק לי לצעוק עליהם שהכול השתנה. הכול. כי הילדים הפרטים שלי, מחפשים את האפיקומן הערב בכלל בבית אחר..

אז קשה לי להיות שמחה.

זה לא כפתור שלוחצים עליו, כמו המתג הזה שמדליקים איתו חשמל, או שלוחצים על הקומקום החשמלי, כדי להרתיח את המים.

זה לא סוויץ' כזה שעושים בהחלטה של רגע ומחליטים להיות בשמחה מהיום והלאה.

החיים שלי לא שמחים. תודה לאל, הם לא עצובים,

הם בעיקר מורכבים.

וכשמורכב לי וקשה לי, אז די קשה לי לשמוח.

אבל אני משתדלת.

משתדלת לשמוח מחיבוק של ילד.

מעיניים מחייכות של הקטנה.

מהפרח שהיא קטפה לי בחצר רגע לפני שהיא נכנסה הביתה.

מהלב הקטן שהבכורה שלחה לי בהודעת ווטסאפ , וכתבה "לילה טוב", כי גם הלילה היא ישנה אצל אבא שלה ולא 2 מטר ממני, בחדר שלה.

אני משתדלת לשמוח. באמת.

מתרכזת בשמחה שאני מוצאת בדברים קטנים.

אבל אל תכריחו אותי לשמוח מתי שאחרים שמחים.

מתי שאני לא רוצה.

תנו לי לשמוח, שיתחשק לי.

רק אז,

השמחה שלי באמת שלמה.
 

 

לכל הטורים של שלומית

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב יובל שרלו צילום: אריה כץ

הרב שרלו: "איסור לצלם חיילים - עלבון למדינת ישראל"

קרא עוד