קדושת הטנק או קדושת האדם: בין הרצי"ה לרב הנזיר

למרות שעוד לא נולדתי כשהתרחשה מלחמת ששת הימים, המלחמה נטלה חלק בילדותי. בארון הספרים של ביתנו החזיקו הורי אלבומי ניצחון מהודרים ואהבתי לעלעל בהם ולהתרשם מהרגעים שנלכדו בעדשה

הרב אליהו גליל 14/05/15 11:23 כה באייר התשעה

קדושת הטנק או קדושת האדם: בין הרצי"ה לרב הנזיר
פלאש 90, צילום: פלאש 90

א. פתיחה

למרות שעוד לא נולדתי כשהתרחשה המלחמה ההיא, מלחמת ששת הימים, המלחמה נטלה חלק בילדותי. בארון הספרים של ביתנו החזיקו הורי כמה אלבומי ניצחון מהודרים ואני אהבתי לעלעל בהם ולהתרשם מן הרגעים שנלכדו בעדשה בשחור ולבן. הנה תמונה של "שריונים", כפי שקראו אז לטנקים של צה"ל, שועטים במדבריות סיני, אבק הזחלים מתמר אל על; וכאן תמונה של בארות נפט עולות באש בסואץ המופצצת ועוד אחת של חיילים מצרים מרימים ידיים בפנים כנועות; כמובן, לא נפקד גם מקומן של תמונות הניצחון הקלאסיות: נעליים צבאיות זרוקות במדבר, שיירה ארוכה ארוכה של כלי רכב שרופים, קצינים ישראליים בסמטאות העיר העתיקה, חיילים מניפים דגל מעל חומת הר הבית.

האלבומים התיימרו להביא לקורא את המלחמה במלואה בליווי הסברים, תרשימים ומפות, אבל הנה כמה דברים שהאלבומים לא כללו: ריח המוות, למשל; גם תערובת הריחות המבחילה אבק-שריפה-דם-זיעה לא הייתה שם וגם לא קול גניחות הפצועים ואנקות היגון של בני משפחות החללים. כל זה לא עבר את מחסום הדפוס ולא רק בגלל קשיים טכניים - אי אפשר להדפיס צלילים וריחות, עדיין - אלא בגלל שזה לא התאים לקונספט של האלבומים. אלו היו אלבומי ניצחון. הם נועדו להציג צדדים מסוימים בלבד של המלחמה ולהסתיר אחרים. אכן, האמת צריכה להיאמר: המלחמה בכללותה היא דבר רע, אפילו אם היא מלחמה כפויה, מלחמת אין ברירה, ואפילו אם בזכותה שחררנו את המקומות הקדושים והפרחנו חבלי ארץ חדשים.

ב. המלחמה היא מפלצת

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה) זצ"ל, מי שכתביו היו ועודם מורה דרך רוחני לתנועת "גוש אמונים" ודור הכיפות הסרוגות, הביע את דעתו בבירור כנגד המלחמה והמיליטריזם. הוא, בניגוד לדוברים פרו-מיליטריסטיים רבים, חווה את זוועות המלחמה בגוף ראשון. בשלהי שנת תרע"ד (1914) רעדה הארץ תחת גלי "המלחמה העולמית" הגדולה ששטפה את העולם כולו בדם ויגון. חודשים ספורים קודם לכן יצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבן של יפו והמושבות, את ארץ ישראל לכנס העולמי של "אגודת ישראל" בברלין, גרמניה. הוא התעתד לשהות זמן קצר בלבד בגלות, אך המלחמה שפרצה במפתיע מעכבת אותו שם משך חמש שנים. תחילה התגורר בשוויץ השלווה, אך בשנת תרע"ו (1916) הכניס עצמו ללוע הארי כשהיגר ללונדון המופצצת. שם חווה את זוועות המלחמה בגוף ראשון: הוא ובני ביתו שהו פרקי זמן ארוכים במקלט שהדי ההתפוצצויות הרעידו את קירותיו; ידיעות קשות מן החזית עברו מפה לאוזן והטילו מורך בלב רבים; הרחובות מלאו בפליטי חרב ובנכים "כתושי מלחמה". מלחמה הזוועתית במוראותיה ועשרות מיליוני חלליה ופצועיה צורבת בו ובכל בני הדור ההוא חותם כואב. לא פלא אפוא שהרב מדבר קשות בגנות המלחמה והאומות שחוללו אותה. "שֶפך דמים רבים", הוא קורא לה, “מפלצת”, "חרבנו של עולם בצורה איומה" (קבצים מכתב יד קדשו א, פנקס רשימות מלונדון, עמ' רא; אורות, אורות המלחמה, ח', עמ' טז). ובצורה פיוטית יותר: "מלחמה, כמה נוראה היא התיבה הזאת, כמה יש בה מן היגון הנשמתי המדאיב את כל ישרי לב" (גנזי ראי"ה, א-ז, עמ' 157).

ג. האב, הבן והתלמיד

ערב אחד ממצעד יום העצמאות דיבר בנו-יחידו של הראי"ה וראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה (הרצי"ה), על "קדושת הטנק שלנו שיופיע מחר" (שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, עמ' 268). וכשראה את כלי הנשק של צה"ל עצמם במצעד החגיגי, עמד על רגליו דרך כבוד והגדירם: "כלי קודש”. גם בנאום שנשא בשנת תשכ"ז (1967), ביום העצמאות הי”ט לקיומה של מדינת ישראל, קבע כי “כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל - הכל הוא קודש!” ("מזמור י"ט". לנתיבות ישראל ב', עמ' שסא). הרב הנזיר דוד כהן, תלמידו המובהק של הראי”ה ועורך כתביו, לעומת זאת, סלד מכלי הנשק הצה"ליים והזדעזע למשמע קולות האימונים שהגיעו לאוזניו ממחנות הצבא הסמוכים לביתו: "הוי, טרטור כלי המשחית, מכונות היריה, קול טרטור היריות של תרגילי אנשי הצבא במחנותיהם, המגיע לאזני יום יום בצהרים, מדכא, מזעזע, מחפיר ומביש…" (מגילת מלחמה ושלום, עמ' לד); למרות שגם הוא ראה בעצמאות ישראל אתחלתא דגאולה, ידע הרד"ך לומר שעצם העיסוק האינטנסיבי בלימוד מלחמה מעיד ש"עוד רחוק קץ החזון" (שם).

קשה לדעת מי מהשניים היה קרוב יותר לדעתו של האב-הרב ביחס למלחמה, הבן או התלמיד, שכן שיטתו של הראי"ה דיאלקטית דיה כדי לפרנס את שניהם. השקפתו של הרב קוק ביחס לצבאיות הישראליתהייתהמורכבת. ידועה הפסקה שכתב הראי"ה בשבח "ההתעמלות" שבה עוסקים צעירי ארץ-ישראל "לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה", שמקובל על תלמידיו שהיא שם-קוד לאימונים בנשק להגנה עצמית מפני התקפות הערבים (אורות, אורות התחיה, עמ' לד). במקום אחר עסק הרב בכפל הפנים של הצבאיות, המלחמה והנשק: מחד הם "כלי לפעולות של השחתה ורצח", ומאידך, "יש הוד והדר בחרב הגיבור" בשעה שהיא משמשת ל'ביעור קוצים והכנעת עריצים' (עין אי"ה, שבת ב, אותיות מח-מט, עמ' 99-100). למרות שלא תמיד הביקורת על המיליטריזם מפורשת, הרושם העיקרי שנותר לקורא בכתבי הראי"ה קוק הוא סלידתו מהמלחמה; קשה מאוד לדמיין אותו מכנה כלי מלחמה רצחניים בשם "כלי קודש", אפילו הם משמשים להצלת עם ישראל מיד צר.

שלא במפתיע, דווקא גישתו של הבן היא שכבשה את הלבבות בלאומיותה ודחקה את הפרשנות הפציפיסטית של התלמיד - על אף שדברי האחרון, "המלחמה היא פשע, רצח האדם בהמון" (מגילת מלחמה ושלום, עמ' יא), משקפים בנאמנות רבה יותר את דברי הרב-האב.

ד. כשהצבאיות בעורקינו, המיליטריזם בעוכרינו

מה היה אומר הראי"ה קוק על אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים? ומה היה חושב על "ריקודגלים", שהפך כבר למצעד לאומני שבו נערים חדורי אידאלים צורחים בגרון ניחר "עוד מלחמה", כשהם משמיטים במכוון את הרישא "ולא ילמדו"? האם היה מביט בתופעות אלו כשקורת רוח משוכה על פניו או דווקא כשדוק של עצב נסוך עליהן? - קשה לדעת, אך הדעת נוטה לאפשרות השנייה; המלחמה, גם אם היא מוצדקת, אינה דבר שיש להתגאות בו, אינה דבר שיש לראות בו אידאל.

מוטב היה לו כבר היום יכולנו לכתת את חרבותינו לאתים ואת תותחינו להפוך למוצגים מוזיאוניים. לצערנו, אנו עוד חייבים להילחם על עצמאותנו ועל חיינו שכן אויבינו לא זנחו את כוונותיהם הרצחניות. אף על פי כן, המציאות של מיליטריזם כפוי אסור לה שתהפוך לאידאל גאולי. אכן, מנהיגי הציונות-הדתית של היום, אותם שהם יוצאי הצבא המעוטרים של אתמול, לא יעזו להשמיע ביקורת אנטי-מלחמתית דומה לזו של הרד"ך. כשהצבאיות בעורקינו, המיליטריזם בעוכרינו.

הכותב הוא ראש כולל "תורה מציון" ורב בקהילת "יבנה", מונטווידאו, אורוגוואי.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר