פרשת נח: מבול של אמונה קטנה

על צדיקים תמימים שהינם קטני אמנה, על הסיבה לבניית התיבה ועל ההבדל בין אמונתו של נח לאמונתו של אברהם. הרב יאיר בן מנחם על כוחה של האמונה לשנות את העולם.

הרב יאיר בן מנחם 03/11/16 14:41 ב בחשון התשעז

פרשת נח: מבול של אמונה קטנה
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

פלא גדול מזמנת לנו התורה בפרשת השבוע. זכה נח ופרשה שלמה בתורה נקראת על שמו, והתורה אף מרבה בשבחו של נח ומתארת את מעלתו הגבוהה :

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

מסביר ספורנו כי נח היה צדיק במעשים ותמים במושכלות, לא רק שמעשיו היו ישרים ומתוקנים, אלא שגם מחשבתו הייתה תמה וזכה. כך מסביר גם הרד"ק שנח היה צדיק במעשיו ותמים בליבו. ובזהר אף ציינו שהתואר 'תמים' בו עוטר נח נבע מהעובדה שהוא נולד נמול, ואף הרחיבו כי בכך היה משום סימן לברכה הרבה שהביא נח לעולם, שכן סימן היה מסור בידם כי בעת שיולד תינוק נימול תנוח גם האדמה מן הקללה שהושתה עליה. אלא שלמרות מעלתו הגדולה של נח, מעלה שעל פי חכמים זכה בה נח כבר בעת הגיעו לעולם, ושעל פי המדרש אותה מעלה התקיימה בו "מתחילתו ועד סופו".

אלא שלמרות כל זאת מוצאים אנו בדברי רש"י ביטוי קשה כלפי נח :

"ויבא נח... אל התיבה מפני מי המבול" (בראשית ז, ז) - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".

רש"י על פי המדרש קובע שנח היה מקטני אמנה, שאמונתו לא הייתה שלמה ועל כן הוא לא נכנס לתיבה אלא מפני מי המבול, היינו כאשר כבר לא הייתה לו כל ברירה ודחקוהו המים, ולא די היה לו בציוויו של הקב"ה "בא אתה וכל ביתך אלא התיבה .... כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ...". ומאליה עולה השאלה כיצד זה ניתן ליישב את שתי הקביעות שנאמרו על אותו אדם ועל אותה אישיות, מחד גיסא קובעת התורה שהוא צדיק תמים, מבטן ומלידה, ומאידך גיסא למדים אנו שהוא היה מקטני אמנה ?

נראה שכדי לרדת לעומקם של דברים ולהבין נכונה את דברי חכמים האמורים בנח, נדרש בראש ובראשונה להבין לאשורו את הביטוי "קטני אמנה". ביטוי זה נמצא במקום נוסף בש"ס (סוטה מח, ב) בהתייחס לדברי המשנה (סוטה מח, א) כי משחרב בית המקדש בטלו אנשי אמנה, הגמרא מסבירה כי:

"אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה".

הגמרא קובעת כי קטני אמנה אלו מי שאינם מאמינים שהקב"ה ימציא להם את מזונותיהם גם למחר, ור' אלעזר מוסיף כי לעתיד לבוא יהיו צדיקים שלא יקבלו שכר שלם (כלשונו של רש"י שם) וזאת בשל קטנות האמונה שעתידה להיות בהם. רבי צדוק הכהן מלובלין (קונטרס ספר הזכרונות, מצוה א, דף כד) מסביר כי מי שדואג למאכלו :

"רואה חס ושלום חייו כאילו מופקרים, והיינו שחושב שחס ושלום העוון גורם העדר ההשגחה, ואינו מאמין בעצמו שה' יתברך ישגיח גם עליו להיטיב לו, וזה גם כן נקרא קטני אמנה.

וזה שאמרו שם: קטנות שהיתה בהן וכו', רצה לומר שהם קטנים בעיני עצמן. כי באמת האדם צריך להאמין דהגם שחרב בית המקדש, והעוונות גרמו מה שגרמו, עם כל זה לא פסקה השגחתו יתברך מאתנו אפילו רגע אחד, וכמו שאמרו בפרק קמא דחגיגה (ה ע"ב): עוד ידו נטויה עלינו".

ר' צדוק מסביר כי קטני אמנה אלה אנשים שהאמונה מפעמת בליבם אך אמונתם הינה "במדרגה קטנה", הם מאמינים בקב"ה אך הם אינם מאמינים שהם עצמם ראויים להשגחתו, שמירתו וברכתו. על אמונה שכזו כתב הרבי מאפטא, רבנו ה"אוהב ישראל" (פרשת נח), כי היא קטנה שכן ישנם שני מיני אמונה, האחד "האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך", והשני :

"'אמונה' מלשון 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בה' יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות".

בהמשך דבריו שם מסביר ה"אוהב ישראל" כי אמונתו של האדם פועלת במציאות ויוצרת אותה, ועל כן נח נמנע מלהאמין באמונה שלמה בכך שיבוא מבול, שכן הוא פחד שבאמונתו עצמה יהיה כדי לחזק את גזירת המבול ולהביאה על העולם.

ייתכן ועל פי יסודותיהם של שני גדולי ישראל אלה ניתן להסביר את מעשיו של נח בצורה מעט אחרת. הירושלמי (הובא גם בתוס' שבת לא, א) קובע כי "אמונות - זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע". בנוהג שבעולם לפרש את דברי הירושלמי כי החקלאי הזורע את תבואתו נדרש למידת האמונה כדי למצוא את העוז לעשות זאת ולא לחשוש כי זרעיו ירקבו ולא יעלו תבואה. אך ייתכן וניתן לומר כי כוונת הירושלמי הינה אחרת, גבוהה ומקיפה יותר, הירושלמי אינו מדבר רק על ההתגברות על הפחד והחשש אלא על הדרך להפיק את הברכה, ולפי דברי הירושלמי לא די רק בפעולה הטכנית של הזריעה, וכדי לזכות לתבואה נדרש כי לצד המעשים יפעלו גם הלבבות, ותופיע אמונה עזה בכך שהפירות המיוחלים בא יבואו, וכדברים שהביא האוהב ישראל, האמונה עצמה בכחה לפעול ולהביא אל המאמין את אשר הוא מייחל ומתפלל אליו. כך מצאנו גם בגמרא (תמיד כח, א) כי יש אומרים שהדרך הישרה שיבור לו האדם הינה ש"יחזיק באמונה יתירה שנאמר (תהילים קא, ו): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי"", ואפשר שגם שם הכוונה היא שמי שמחזיק באמונה שכזו, האמונה עצמה מושיבה אותו בצלו ובקרבתו של הקב"ה.

ניתן היה להניח כי את התיבה הצטווה נח לבנות כדי להציל את עצמו, את בני ביתו ואת בעלי החיים, ולשום שם ושארית לעולם, אך רש"י (ו, יד) טרח והסביר לנו כי לא זו הייתה כוונת הבורא :

"הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו".

מטרת התיבה לא הייתה כדי להציל את נח, לשם כך ניתן היה למצוא דרכים אחרות, קלות ומהירות יותר, מטרת התיבה הייתה להציל את העולם, להמחיש להם את גזירת המבול ולעורר אותם לתשובה. ברוח זו ניתן לומר גם כי הציווי לנח להיכנס אל התיבה שבעה ימים לפני בא המבול ניתן רק לשם כך, כדי להמחיש לעולם כולו כי הגזירה בוא תבוא, במהרה, תוך תקופה קצרה. אלא שנח שבנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כבר לא האמין ביכולתה לעורר את הלבבות, ולהשיב את העולם בתשובה, ועל כן הוא לא שמע לציוויו האחרון של הקב"ה, לא האמין בכוחו להשפיע על בני דורו, ונכנס לתיבה רק כאשר הדבר נגע לגורלו, כאשר דחקוהו המים, והדבר נדרש לשם הצלתו.

על כך קובע רש"י כי נח היה מקטני אמנה, הוא לא האמין כי הוא יכול לזרוע ולעורר את העולם, בניגוד לאברהם אבינו שהאמין בקב"ה וביכולות של עצמו, יכולות שהקב"ה נטע בו, להשפיע על העולם ולקרבו אל הקב"ה, נח התייאש, חדל מלהאמין ביכולתו להשפיע על אחרים ועסק רק בהצלת עצמו.

אולי משום כך בוחר רש"י להשוות את נח דווקא לאברהם, השוואה שאינה מופיעה במפורש, לא בגמרא (סנהדרין קח, ב) ולא במדרש (בראשית רבה ל, ט), וכותב כי יש "שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

ההשוואה היא בין אברהם אבינו, אבי האומה ואבי המאמינים, אשר בכח אמונתו, בקב"ה וביכולות שהקב"ה נטע בו, חולל שינוי אדיר בעולם והעלה אותו ממדרגתו, לבין נח שלא זכה לאותם כוחות אמונה ועל כן לא עלה בידו להעלות עמו את העולם כולו.

ואולי לכך כיוון מר"ן הראי"ה קוק זצ"ל (אורות הקודש א, ל) בקוראו :

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד".

אל תאבד את גודל האמונה שלך, האמונה שבכוחה לסייע לך להטיב עם העולם כולו, היה כאברהם שמכח אמונתו הגדולה שינה את העולם כולו לטובה.

נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר