חדשות כיפה

פרשת תרומה: על הרצון

פרשת תרומה בנויה על הרצון הפנימי. המשכן, הלב הפועם של מחנה ישראל, אמור להיבנות על אדני התרומה והנדבה - תולדות הרצון החופשי

ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

פרשת תרומה, ניצבת כאי בודד ושונה בכל התורה כולה. התורה כולה היא מערך של צווים. הצו מפעיל את האדם ממקור חיצוני, קורה לו להיענות ולציית. לעומת זאת, פרשת תרומה בנויה על הרצון הפנימי. המשכן, הלב הפועם של מחנה ישראל, אמור להיבנות על אדני התרומה והנדבה - תולדות הרצון החופשי. 
הרצון הוא עולם שלם, המוני גוונים ובני גוונים בו. כנקודת התייחסות, אעמיד את דברי הרמב"ם. הרמב"ם מציב נקודת קיצון, בה הרצון טהור, מוחלט ובלתי מוגבל:

כל אדם 
ראוי לו להיות 
צדיק כמשה רבינו 
או רשע כירבעם 
או חכם 
או סכל 
או רחמן 
או אכזרי 
או כילי 
או שוע 
וכן שאר כל הדעות, 
ואין לו מי שיכפהו 
ולא גוזר עליו 
ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים 
אלא 
הוא 
מעצמו 
ומדעתו 
נוטה לאי זו דרך שירצה... 

אל מול תמונת הרצון הזאת, עומדות תמונות מורכבות יותר. אחת מהן - בפרשתנו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה 
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ 
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. 

מהיכן האדם לוקח את התרומה? מעצמו. ציירו נא בדמיונכם את התמונה: האדם לוקח מעצמו. מה פשר התמונה? פשרה הוא שהאדם - תודעתו, רצונו - מורכב מרבדים רבים. אינני מתכוון לחלוקה הפרוידיאנית שבין הרובד המודע לרובד שאיננו מודע. אני מתכוון לתודעה כשהיא לעצמה, המודעת לעצמה. יש בי חלק שמתעורר לתת, כשחלק אחר לא התעורר בהתעוררות הזאת. החלק המתעורר לוקח מהחלק שלא התעורר. כך בני אדם בנויים, כך בני אדם פועלים.
'איש אשר ידבנו לבו' - את מי נודב הלב? את האיש. הלב שלי מעורר אותי לתת. שוב בא לידי ביטוי המבנה המרובד. הרצון איננו יש אחד. יש בו חלקים ורבדים, הוא מנגנון הפעלה מסובך. 
מעבר למורכבות שלו, יש לרצון כמה תכונות מיוחדות. ראוי להתבונן ולהכיר אותן, בכדי לדעת את עצמנו ולפתח יכולת להוביל את עצמנו אל עבר יעדנו. הציות, יש לו גבולות קבועים מראש. המצווה קובע - 'הבה מחצית השקל', והמציית מביא על פי המידה שנקבעה. במקרה של הרצון, הסיפור שונה. לכן, בסוף מעשה התרומה, מופיע הכשל:
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. 

לרצון אין גבולות, הוא יכול לחרוג מעבר למידה הנדרשת. כשנוצרת מודעות לחריגה, צריך האדם לכלוא את רצונו. לכלוא - לבלום, לעצור, לכנס אל תוך תא הכלא - מעבר לסורגים. 
הרצון קודם למציאות, מנסה לעצב אותה. אך מפאת חוסר הגבולות שלו, הוא יכול לחרוג מגבולות האפשר. המודעות לפער בין הרצון ובין הגבול, היא מהקשה שבמודעויות. מי שהפליאה להכיר בפער הזה, היא המשוררת רחל. היא גם מצאה ביטוי גאוני בשפה העברית לפער - 'נבו'. הנה כך הוא, במקור המקראי:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.
וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ...
כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

כל הערגה ומאמץ חיים שלמים לבוא אל ארץ ישראל, אל מול הגבול אותו לא יוכל משה לעבור - מתלכדים ומתכנסים ל'נבו'. והנה, שני שירי נבו של רחל:


איני קובלה. בחדר צר
תמתק כל כך ערגת מרחב.
לימי תודה, לסתיו הקר
יש ארגמן ויש זהב.

איני קובלה. נובע שיר
מפצע לב באהבו,
וחול מדבר - כירק ניר
מראש פסגה, מהר נבו.

רחל מחדשת כאן, בחקר הרצון. יש שני מוקדים לרצון: העכשווי - החדר הצר, הסתיו, המדבר, והעתידי - המרחב, האביב, הירוק. נבו הוא הגבול במציאות, אך הרצון שרוי בלב. הלב, הרצון עוברים את הגבול, והלא ממומש מהווה יש רצוני בר משמעות בהווה הצר.

מנגד
קשוב הלב. האוזן קשבת:
הבא? היבוא?
בכל ציפייה 
יש עצב נבו.

זה מול זה - החופים השניים
של נחל אחד.
צור גזרה:
רחוקים לעד.
פרוש כפיים, ראה מנגד.
שמה - אין בא.
איש ונבו לו
על ארץ רבה.

כאן מתנשאת השירה לכדי היגד כללי: בכל ציפייה יש עצב נבו. לעולם הרצון לא יכול להתממש במלואו. זה החוק. זה הטבע.
וכך, בחזרה לפרשתנו. בניית המשכן על אדני הרצון, קובעת את גורלו: לעולם לא יתממש בניין המשכן ולאחריו המקדש - עד תום. צריך להכיר בכך, צריך לעמוד מול גבולות המציאות באומץ. אסור לוותר על הרצון - אבי החלום.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

לא נרתעים מהמשטרה? למצולמים אין קשר לכתבה צילום: פלאש 90. מרים אלסטר

"אין חשש מהיתקלות עם משטרה": כיצד מטופלת הפשיעה בחברה הערבית?

קרא עוד