בפרשת תרומה עם ישראל מצטווה להכין ארבעה כלים למשכן: ארון, שולחן, מנורה ומזבח. הציווי על הארון- מכיל לא רק את הפרטים הטכניים, מידות וחומרי ההכנה הנדרשים, התורה גם מוסיפה ומציינת מה ייעשה בארון: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (כה, יז). הציווי על השולחן דומה. לאחר הוראות ההכנה מציינת התורה מה יעשה בו ולמה הוא מיועד: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". לציווי על המנורה מבנה דומה- "ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותה והאיר על עבר פניה".
אולם בהגיע הפרשה הדנה במזבח מתרחשת חריגה מהתבנית הנזכרת והתורה אינה מזכירה כלל את ייעודו.
ניתן להניח שהסיבה לכך היא שיעודו של מזבח ידוע ומוכר. המזבח איננו חידוש במשכן, והקרבת הקרבנות היא עניין בסיסי. הכל מבינים שבמשכן מקריבים קרבנות.
הצורך להקריב קרבן, לרצות- להודות ולכפר, הוא עניין אוניברסלי. כבר בסיפורי בראשית אנו מוצאים שהאדם מקריב קרבנות. קין והבל הקריבו קרבנות (לפי המדרש כבר אדם הראשון הקריב קרבן), ועל נח נאמר "ויבן נח מזבח לה'" (בראשית ח, כ). גם יתרו מקריב: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים, ויבו אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים" (שמות יח, יב) עם ישראל הקריב קרבנות במדבר לפני שהיה משכן: "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר... וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ד-ה). וציווי על קרבן קיים כבר ביחס לאברהם "קחה לי עגלה משולשת ועז משולש" (וראו תנחומא תרומה, י). מזבח וזביחה הם אמנם הרעיון המרכזי של המשכן. כל השאר הוא כמעט תפאורה לעבודה המרכזית הזו.
את ההתעלמות מהצגת ייעודו של המזבח ניתן להסביר גם בדרך אחרת.
הנביאים קוננו ומחו על הנטייה להפוך את הקרבנות לעיקר תוך התעלמות מחטאים חמורים והדבקות בהם: "למה לי רוב זחיכם יאמר ה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי..." (ישעיהו א, י-יז). דרישתו הברורה של הנביא היא: "לימדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום, ריבו אלמנה".
גם בבית שני מצאנו ביקורת כזו. בתוספתא מסופר על מריבה סביב הרצון להקריב שגרמה לרצח:
מעשה בשנים כהנים שהיו שוים רצים ועולין בכבש
דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו ...
(תוספתא יומא פ"א, הי"ב)
סוף הסיפור מובא באופן בהיר יותר בגרסת הבבלי לתוספתא זו:בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר.
אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין.
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים
(יומא כג, א ובתוספתא שם)
גם בעת גסיסת הבן, אביו של הנרצח עסוק בטהרת הסכין סיפור נורא, המדבר על שיבוש מערכת הערכים הבסיסית ועל טשטוש חמור בין עיקר לטפל. ענייני טומאה וטהרה הקרבה וקודשים יכולים להפוך לחזות הכל גם במחיר חיי אדם.
ר' יצחק עראמה, בעל פירוש עקידת יצחק, קורא את פרשת הציווי על הקמת המזבח תוך שהוא מצביע על המורכבות המרומזת שבה. הוא טוען שפרשיית בניית המזבח מכילה את הקונפליקט סביבו, בדבריו מתמקד בעל עקדת יצחק בביטוי סירות לדשנו ובעשיית הכיור לרחצה במשכן – כלים שייעודם הוא איסוף הפסולת המתלווה למעשה ההקרבה, וההתנקות ממנה:
ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמו' אורך וגו' ועשית סירותיו לדשנו וגו'.
להורות על ההתכה וההפסד התמידי
כאשר היו הבעלי חיים המובאים שם כלים ואובדים ונעשים אפר
ולפי שהטובים שבעולם ההרכבה הם מוטבעים בטנוף החמר ובקלקול המעשים
היה שם הכיור וכנו אשר מהם ירחצו ידיהם ורגליהם בבואם שם
(עקדת יצחק, תרומה, שער מח)
הכתוב רומז כאן על המציאות הממשית והן על האפשרות הסמבולית לקלקול: המזבח עתיד לכלות בעלי חיים רבים ולעשותם לאפר. בנוסף לכך, עבודת הקרבנות הממוסדת והקבועה, עלולה להחמיץ את העיקר. את הכפרה והטוהר צריכות ללוות פעולות הכרחיות של ניקיון. הן נקיון השטח הפיזי, והן נקיון הלב. עיקרה של עבודת המזבח אם כן, דווקא נרמזה בו -
ניקוז הדם והאפר, הלב השבור והמרוסק, הרחיצה, הנקיות.