פרשת תצוה: על ההתמדה

ההתמדה, הקביעות, שלילת השינוי והביטול, הם ערכים ראויים אך שנויים במחלוקת. ד"ר משה מאיר מסביר למה

ד"ר משה מאיר
ז באדר התשעח
,
22 בפברואר, 2018 17:10
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

כך פותחת פרשתנו:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה', חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[1]

על פניו, כוללים הפסוקים האלה סתירה. הדיבר הראשון מורה שהנר הוא נר תמיד, נוצר הרושם שהוא דולק ללא הפסקה. הדיבר השני מורה שהוא דולק מערב עד בוקר, משמע שכל שעות היום הוא איננו דולק. רש"י התייחס לכך, והוא מפרש:

'תמיד' - כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח ו) 'עולת תמיד', ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו יג) 'תמיד', ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.

מכאן - פשר המושג 'תמיד' איננו כל משך הזמן, אלא פרק זמן קבוע בכל יום. המושג 'תמיד' התגלגל במסורת היהודית למושג 'התמדה', הוא המושג המתאר את אופן לימוד התורה. המדובר באשכול מושגים, המביא לידי ביטוי את הערך העליון של הלמידה שנוצר במסורת החכמים. בהתאמה להבחנה שהבחנו במושג ה'תמיד', נוצר המושג 'קביעות' - פרק זמן קבוע המוקדש ללמידה.[2] כמו כן נוצר המושג 'ביטול תורה', המורה על שלילת הלמידה ההתמדה וקביעת העיתים לתורה.

ביאליק, בפואמה הנוקבת שלו - 'המתמיד', מתאר את דמותו ואת אורחות חייו. המתמיד של ביאליק, מתקרב יותר להוראה הראשונה של 'תמיד' - מלוא משך הזמן. המתמיד שלו, לומד מרבית שעות היממה, מנותק מסדר הזמנים של מרבית האנשים. היחס של ביאליק למתמיד, אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ אותו:

...אַךְ אֶחָד הַנַּעַר מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמִישׁ,
מֵאַחֲרָיו וָהָלְאָה הַחַיִּים, הָאוֹרָה –
וּמָה אַתָּה שָׁמִיר, מָה אַתָּה חַלָּמִישׁ,
לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחֹשֵׁק בַּתּוֹרָה!

מהצד השני, הוא חושב שהנער מכלה את ימיו על תוכן חסר פשר ומשמעות. הוא רוקם חלום וחזון, בו יכולות ההתמדה האלה תפנינה אל מה שבעיניו יש חיים ופשר:

וּזְכוּרְנִי מֶה חָזָק הַגַּרְעִין, מַה-בְּרִיאָה
הַפְּרוּדָה הַטְּמוּנָה בְּחֶלְקַתְכֶם הַזְּעוּמָה;
מָה-רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה,
לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְחֻמָּהּ;
מָה-רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ,
לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה,
וּפִנְתָה אֶת-"דַּרְכָּה שֶׁל-תּוֹרָה" סוֹרַרְנוּ,
וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה.

עגנון בדרכו האירונית, מטפל גם הוא במושג ה'התמדה'. בסיפור 'אור התורה', הוא מתאר את העיר קורולובסקי, ואת רבה - הרב אשר ברוך, המתמיד:

בלילה בלילה כל הלילה יושב רבי אשר ברוך לאור הנר ולומד. והנר אינו נעוץ לא מנורת כסף ולא במנורת בדיל ולא בכלי חומר ולא בחור שבשולחן אלא זקוף בין אצבעותיו. התורה מתשת כוחו של אדם ויצר של שינה קופץ על העמלים בתורה ויש לחוש שמא יישן שמא יתנמנם - נתן הנר לבין אצבעותיו. אפילו נתנמנם אפילו ישן, הגיע אשה של הנר לבין אצבעותיו מיד הוא מתעורר וקם לעבודת הבורא.[3]

והנה, במקביל להתמדתו של רבי אשר ברוך, יש עוד מתמידים בקורוליבסקי - המבריחים. הללו עושים את דרכם לילה לילה, חוצים את הגבול עם סחורות אסורות. וכיצד הם מוצאים את דרכם? על פי נקודת האור של נרו של רבי אשר ברוך.

לילה לילה כל הלילה יושב רבי אשר ברוך ולומד ועוברי הגבול עוברים את הגבול ומשתקים את שוטרי הגבול ועוברים את הגבול וחוזרים לעיר ומנהיגים שוריהם לאורו.

'אך לא לעולם חוסן' - ביום שמת בו רבי אשר ברוך, לא דלק הנר והמבריחים לא מצאו את דרכם:

אור אחד היה בעיר והיו הולכים לאורו, הלילה הזה לא ראו את האור, וחשכה עליהם העיר. ויאמרו אור קורוליבסקי כבה. ניבאו ולא ידעו מה ניבאו. לא יצאה שעה קלה עד שנשמעה השמועה שנפטר רבי אשר ברוך וכבה אור התורה בקורוליבסקי.

ההתמדה, הקביעות, שלילת השינוי והביטול, הם ערכים ראויים אך שנויים במחלוקת. אפשר לראות אותם גם באור שלילי, כמביאים לידי ביטוי מקובעות [הצד השני של הקביעות] וסד חונק. הפליאה לתאר את המחלוקת הזאת המשוררת זלדה, בשירה 'הלהבה והברוש' - יודעי דבר טוענים כי הוא ביטוי ליחס בינה ובין המשוררת יונה וולך:

הלהבה אומרת לברוש 
כאשר אני רואה 
כמה אתה שאנן 
כמה עוטה גאון 
משהו בתוכי משתולל 
איך אפשר לעבור את החיים 
הנוראים האלה 

בלי שמץ של טירוף 
בלי שמץ של רוחניות 
בלי שמץ של דמיון 
בלי שמץ של חירות 
בגאווה עתיקה וקודרת 

לו יכולתי הייתי שורפת 
את הממסד 
ששמו תקופות השנה 
ואת התלות הארורה שלך 
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל 

הברוש שותק 
הוא יודע שיש בו טירוף 
שיש בו חירות 
שיש בו דימיון 
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין 
השלהבת לא תאמין.

 

[1] שמות כ"ז כ' - כ"א.

[2] ראו שבת ל"א ע"א - 'קבעת עיתים לתורה?'

[3] 'אלו ואלו' עמ' שפא.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

סמוטריץ'. צעד נוסף לרכבת הקלה צילום: פלאש 90. יונתן זינדל

הסכם האיחוד הלאומי, הבית היהודי והימין החדש קובע: סמוטריץ' - יו"ר סיעת הציונות הדתית

קרא עוד