סגור

על הצרעת: מה הקשר בין הממד הרוחני לממד הפיזי?

מדוע בעלי מומים לא יכולים לעבוד במקדש? ומהי הגדרת החיים בגוף? ד"ר משה מאיר על פרשת תזריע מצורע

א באייר התשעז
,
27 באפריל, 2017 16:33
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

שני נושאים בפרשתנו: הלידה וטומאת היולדת שבעקבותיה, והמצורע ונגעיו. מה המכנה המשותף ביניהם - אם ישנו? לפני שניתן תשובה לשאלה הזאת, בואו ונעיין בסיפור המצורע כשהוא לעצמו. הסיפור תמוה ורחוק מלהיות מובן. הנגעים הם ביטויים שונים של מחלת עור. מדוע הם קשורים לצד המטאפיסי של טומאה, ולא לצד הפיזי הניטראלי של מחלה? מה עניין הכהן למצורע, הלא הוא עניינו של הרופא? ברור שהתורה רואה בנגעים כשייכים לתחום המטאפיסי, חכמים קישרו אותם לתחום ההתנהגות המוסרית - לשון הרע. אני רוצה ללכת בדרך אחרת.

הנגע הוא פגיעה באדם החי. בכדי להבין את פשרו, צריך להקדים ולחקור את מושג ה'חיים'. לכאורה מושג פשוט וברור מאליו, ה'חיים' הם היפוכו של ה'מוות'. למעשה - מושג מעורפל וקשה עד מאוד להבנה. כל המידע שלנו על היש מגיע בתיווך החושים. החושים רואים ושומעים ומריחים חיה או אדם נעים ופועלים ומשמיעים קולות, התודעה המקבלת מהם את הנתונים הללו מגדירה את הנמצא הזה כ'חי'. מרבית האנשים היום, מרגישים שהמושג 'חיים' מסמן משהו שמעבר לגוף הנע. התרבות קראה למשהו הזה - 'נפש' או 'נשמה' או 'רוח'. אבל כשמתבוננים בתמונת העולם התנ"כית, רואים תמונה אחרת: 'הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' מורה התורה. לא נראה לי שכוונתה - הדם נושא את הנפש שהיא ישות מטאפיסית, אלא כוונתה לזהות ממש. כלומר - התורה איננה מבחינה בין הגוף ובין הנפש. 

נסו נא 'להיכנס לראש'. יש כאן תמונה בה החיים הם הישות כולה, ללא גבול, וללא הבחנה. זה קשה, אנחנו כמעט מתוכנתים לערוך את ההבחנה הזאת. אך הטו נא אוזן לאחד הבולטים בין ההוגים שידעו להבחין בין מבנה לבין הבניה. כך אמר מישל פוקו:

במאות ה-17 וה-18, רעיון החיים כמעט לא שימש במחקר הטבע: ישויות הטבע, חיות ולא חיות, סווגו בטבלה היררכית עצומה שכללה את הכל, ממינרלים ועד האדם; קו התפר בין מינרלים ובין צמחים או בעלי חיים היה מעורפל למדי...

אם מתבוננים כך באדם, מגיעים לתובנות מעניינות. לעיתים הם קשות לנו מבחינה מוסרית, אך הן מאתגרות את החשיבה ומצריכות לחפש דרכים חדשות. מדוע - למשל - בעלי מומים לא יכולים לעבוד במקדש? היום היינו רואים זאת כאפליה. נראה שבעיני התורה, מום בגוף הוא מידה פחותה של חיים. יכול להיות שמבחינת ההישג האנושי המוסרי או האינטלקטואלי יהיה בעל המום יתר על השלם, אבל מבחינת התפקיד של עבודה במקדש - לא צריך להיות חכם או טוב, אבל צריך להיות שלם מבחינת החיים. זאת כנראה הסיבה שראו את נגע הצרעת כמכיל טומאה. הגוף הוא המעבר לגוף, הפיסי הוא המטאפיסי, ולכן הטומאה המטאפיסית. לכן מרחיקים את הצרוע מהמחנה. לא מכיוון שהוא רע, אלא מכיוון שהוא פחות חי.

תאמרו: אז מה? אז הוא פחות חי. מדוע זה מצדיק את ההרחקה? בואו ונחזור לתחילת הפרשה. הלידה היא נקודת הראשית של החיים. היא כרוכה בסבל - 'בעצב תלדי בנים', בדם, ולעיתים גם בסכנת מוות. חיים ומוות כרוכים בה, ובמקרה הטוב - החיים גוברים. הטומאה היא ביטוי לדם הנשפך, הוא מעין המוות הוא מקור הטומאה. בכדי לבחור בחיים, צריך להבחין אותם מהמוות. אם ערך החיים הוא הערך החשוב, אזי חיים פחותים - פגיעה בגוף, הנגע - הם מעין המוות ואותם צריך להרחיק. זה לא ברור מאליו. יש אנשים, יש קהילות ויש תרבויות שערך המוות בהן גובר על ערך החיים. יש הדורשים אל המתים, בעוד התורה אוסרת זאת. יש המעלים אותם באוב, התורה אוסרת. היא מתמודדת לא רק עם האחרים אלא גם עם בניה, כמו שאול המעלה את שמואל באוב. ההבחנה בין הגוף ובין הנפש, מאפשרת לא לראות במוות סוף פסוק. היא מאפשרת לתקשר עם הנפש לאחר כיליון הגוף. חוסר ההבחנה יוצר הבחנה אחרת, חדה כתער: חי זה חי ומת זה מת. אין מה לפנות אל המת, הוא מת. אין מה לנסות ולתקשר איתו, הוא איננו. אם כך - כל המשאבים מופנים אל החיים: 'לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה'. חגיגת החיים מתאפשרת, כשמפרידים בכוח בינם ובין המוות.

ערך לעולם מתמודד עם ערך אחר, אחרת אין לו משמעות כערך. יש מחירים, והם לא קלים. יש כאב של מי שמורחק מהמחנה, יש כאב למי שחוקי הטומאה חלים עליו. אבל יש ערך לערך. כך מצליחה התורה לבנות עולם המתמקד בחיים ולא במוות, הבוחר בחיים ולא במוות, החי את החיים ושמח בהם, ומפנה עורף - עד כמה שאפשר - למוות.

 

26.02.2018

1. בְּרֵאשִׁית בָּדָה הָאָדָם אֶת אֱלֹהִים? (palmoni777)

bit.ly/2GLZYWf

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

טרם נמצא מנכ"ל חדש. חגית משה וניר אורבך צילום: דוברות

למה בבית היהודי מתמהמהים במינוי מנכ"ל חדש למפלגה?

קרא עוד