חיים

התורה מלמדת אותנו כי יצר החיים גובר על יצר המוות, אפילו בשעת האבלות. ד"ר משה מאיר מנסה להבין מהי אותה ´חיות´ המופיעה בפרשת השבוע

ד"ר משה מאיר 03/01/13 13:22 כא בטבת התשעג

חיים
יחצ, צילום: יחצ

הרבה מאוד חיים זורמים בעורקי העם ההולך ומשתעבד במצרים:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. (שמות א' ז')

אפשר להרגיש את הויטאליות, את החיוניות הזאת, אם מתבוננים בהשוואה שבין פסוק זה ובין פסוקי הברכה שבפרשת בראשית:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן. (בראשית א' י"א)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. (שם כ')
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. (שם כ"ב)
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. (שם כ"ח)

'ויעצמו' לוקח אותנו לפרשה תנ"כית אחרת:

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, ה'. וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד. וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. (בראשית כ"ו י"ב-ט"ז)

משדות השפה האלה עולה כי ביטויי השפע בהן מתארת התורה את הריבוי של בני ישראל לקוחים מעולם הצומח ומעולם החי. הביטוי 'עצמת' במילון התנ"כי לקוח מעולם הצומח, הביטוי 'פרו ורבו' לקוח מעולם החיות ומעולם בני האדם ( כש'פרו' בא מעולם הצומח, מה'פרי'), והביטוי 'וישרצו' לקוח מעולם הדגים והעופות. הערבוב של המושגים יוצר מערבולת חייתית חיה, נחשול ויטאלי סוער. אל התמונה הזאת מצטרפת תמונת המיילדות העבריות:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. (שמות א' ט"ו - י"ח)

מתוארת כאן התנגשות בין כוחות החיים ובין פרעה המנסה לבלום אותם. המיילדות מעצימות את גל החיים ומחיות את הילדים. הפסוק המעניין הוא זה המתאר את תשובת המיילדות לפרעה בו הן מנמקות מדוע החיו את הילדים. הן מסבירות שהנשים העבריות שונות מהנשים המצריות בכך ש'חיות הנה'. הביטוי סתום ומוזר. כך מסביר אותו רש"י:

כי חיות הנה - בקיאות כמילדות תרגום מילדות חייתא, ורבותינו דרשו: הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות והיכן משולות לחיות, 'גור אריה', 'זאב יטרף', 'בכור שורו', 'אילה שלוחה', ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן 'ויברך אותם' ועוד כתיב (שם יט) 'מה אמך לביאה'.

הפירוש הראשון מורה ש'חיה' היא המיילדת. הנשים העבריות - על פי פירוש זה - אינן זקוקות למיילדות המקצועיות מפני הן מיילדות את עצמן. על פי הפירוש השני, 'חיה' היא היולדת העברייה. היא נקראת כך מפני שבני ישראל נמשלו על ידי יעקב לחיות. בלשון המשנה 'חיה' היא היולדת (ולאו דווקא העברייה). מסכת כלים מונה סוגי כלים לעניין טומאה וטהרה, וביניהם 'משבר של חיה' (כלים כ"ג ד') שהוא כיסא היולדת.

בואו וניקח את הפירוש השני ונתבונן בו. האדם הוא חיה, אחד מסוגי החיות. בדרך כלל הנכחת היות האדם חיה מופיעה, כשרוצים להבליט בו יסודות פראיים ואכזריים. 'חיית אדם' מתאר אדם אכזרי, מי שפועל באופן לא אנושי, מי שאיבד את צלם אלוהים שבאדם. אריסטו הגדיר את האדם כחיה מדברת, והנטייה שלנו היא לשים את החיה בסוגריים ולהבליט את המדבר. אבל אפשר להתבונן על האדם באופן אחר, ונדמה שהמיילדות מזמינות אותנו למבט השונה הזה: החיה שבאדם על פי המבט הזה היא המקום החיוני, הטוב, הראשוני. מדבר שיאבד את החיה שבו זהותו תקרוס למופשט מנוכר וחולה. זאת היתה התרשמותו והתפעלותו של אדם:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. (בראשית ג' ו')

רש"י מבליט זאת:

חוה - נופל על לשון חיה שמחיה את ולדותיה כאשר תאמר 'מה הוה לאדם' (קוהלת ב) בלשון היה.

אדם קרא לאשתו 'חיה', כי ראה בה מקור של חיוּת. החיה שבאדם איננה הצד הנמוך והלא אנושי שבו, אלא הצד העמוק הפשוט והבסיסי.

במגילת איכה המקוננת על החורבן ועל המוות נמצא הפסוק:

מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו. (איכה ג' ל"ט)

על פי פשוטו של מקרא, פסוק זה מהווה סיומת לשני הפסוקים הקודמים לו:

מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.
מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.
מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו.

אפשר לקרוא את השלישייה הזאת באחת משתי קריאות.

הקריאה הראשונה: אלוהים שולט בכל, ועל כן - 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב?' שאלה רטורית שהתשובה עליה היא כי כנגזרת של הפסוק הקודם מפי עליון יוצאות גם הרעות וגם הטוב, ועל כן אין מה להתלונן שהרי הכל כבר קבוע ולא ניתן לשינוי.

הקריאה השנייה: אלוהים שולט בכל, ולמרות זאת 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.' הטוב והרע הן תולדות של מעשה האדם ולא של גזרת אלוהים. לכן אין לאדם מה להתלונן על הטוב ועל הרע, שהרי הגבר, האדם, הוא הגורם להן.

שתי הקריאות הללו הן אפשרויות לפשוטו של מקרא. אבל חכמים דרשו את הפסוק באופן אחר. הם שמעו במילה 'יתאונן' את ה'אונן', האבל על המת, ואמרו:

אמר רבי יצחק: (איכה ג') 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו' אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. (קידושין פ' ע"ב)

רבי יצחק דורש: גם בשעת האבלות, האדם חי. חיותו באה לידי ביטוי ביצר הגובר בו. יצר החיים גובר על יצר המוות, החיה שבאדם החיוניות שבו מנצחות את המוות. כך ראוי שיהיה, על החיים לגבור על המוות.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר