סגור

העינים והדיבור

מה שנראה כאזהרה לשופטים, מכוון דווקא אל העם המצווה למנות שופטים.

הרב ירחם שמשוביץ
ב באלול התשע
,
12 באוגוסט, 2010 0:00

"לא תטה משפט, לא תכיר פנים; ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

הפסוק הזה שבתחילת פרשתנו נראה כאזהרה לשופטים. אמנם אם נשים לב לכך שלא אל השופטים פונה התורה מתחילת דבריה אלא אל עם ישראל כולו המקבל כאן את המצוה למנות שופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו", נוכל לעמוד על כך שגם בהמשך הפסוקים מכוונים הדברים אל עם ישראל.


המערכת השיפוטית כולה נשענת לביצוע תפקידה על שלושה מרכיבים עיקריים: העקרונות אשר לפיהן שופטים את בעלי הדין; השופט שצריך להכריע ולפסוק את הדין; העובדות כפי שהן ידועות לבית המשפט. במערכת המשפט העברי, הגורם העיקרי לאמתת העובדות הם העדים. הנטיה המשפטים באופן כללי מעדיפה בדרך כלל את הממצאים ה"קשוחים": מסמכים, חפצים וכדומה. לא שאין לעדים חשיבות כלל, אבל במידה שיש סתירה בין עדות לבין מסמך, לדוגמא, הנטייה היא לתת את העדיפות למסמך, שהוא "נייטראלי" - לא מכיר פנים - קיים כמות שהוא ומדבר בעד עצמו. אבל המשפט העברי מעדיף לתת קדימה לעדויות. זאת גם הסיבה לכך שחקירת העדים בנויה על שיטות מאד מפותחות לבדוק את דייקנותם.


והנה, עדות מורכבת היא משני גורמים: העין שראתה את אשר ראתה, והפה המספר את אשר העין ראתה. ובקיצור נמרץ, זה הוא כל כולו של עד, עי"ן דל"ת, עין ודיבור. לכן האזהרה הנה כפולה, אחת לגבי העיניים, ואחת לגבי הדיבור. השחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, וכאילו כתוב: העין חייבת להיות חכמה. היא צריכה לדעת מה שהיא רואה. היא צריכה לדעת "לקרוא את המציאות". והדיבור צריך להיות ישר. לומר את הדברים בלי להוסיף ובלי לגרוע. התוצאה של השחד על העד מעוות את הראיה, היינו מכניס גורמים חיצוניים למחזה, המשנים אותו. מכאן הפה יכול לדייק כמה שיירצה בתאור המחזה כפי שנבנה מחדש. הפה חושב שהוא דובר אמת, העין היא שעוותה. מצד שני, השחד מסלף דברים צדיקים. בהסתכלות על המחזה כפי שהוא נשקף בזכרון, האדם נוטה לדחות פרטים הנראים כלא רלוונטיים. הוא בוחר בעצם בין אין סוף פרטים, את הנראים לו חשובים. שינוי במשקל היחסי בין הפרטים מהווה סילוף המציאות. אין התורה אומרת שהאדם שקיבל שחד עושה את הדברים האלו במכוון. הבעיה היא דוקא שלפי השקפת התורה הסכנה היא שהוא יהיה משוכנע שהוא דובר אמת.

לכן בא המדרש (ורש"י מביא אותו) ודייק: "לא תקח שחד - אפילו לשפוט צדק".


עלינו לדעת כי היות ונפש האדם היא אחת, מה שנכון בפני בית הדין במסגרת המערכת השיפוטית הינו נכון באופן כללי בכל המצבים. אדם מישראל נמצא בכל זמן על דוכן העדות. הדבר מקבל משנה תקיפות בזמנים מיוחדים, כגון בעת קריאת שמע, כי אז מעיד הוא על עצם אמונתו. רמז לכך באותיות המוגדלות - אותיות רבתי - העי"ן של שמע והדל"ת של אחד אשר ביחד בונות את המילה "עד".


בעלי המוסר יגידו כי האדם מעיד על ידי התנהגותו על התאמת מעשיו להשקפותיו ולאמונתו. ובודאי יש להם על מה שיסמוכו במקורות חז"ל מפורסמים. אחד העקרונות החשובים של החינוך הוא ללמד את החניכים שלא להיות אחד בלב ואחד (אחר) בפה. וידועה גם התקרית בבית מדרשו של רבן גמליאל שהיה אוסר על כל תלמיד שאין תוכו כברו להכנס לבית המדרש, וכשסלקו את שומר הפתח היו צריכים להוסיף מאות ספסלים לבית המדרש וחלשה דעתו של רבן גמליאל שאמר שמא מנעתי תורה מישראל. ובמקום אחר אמרו חכמים שתלמיד חכם חייב להיות תוכו כברו דכתיב על ארון הקודש "מבית ומחוץ תצפנו".


אמנם יש לדבר הזה משמעות נוספת, שיש לה בימינו השלכות רבות על מעמד התורה בישראל. ישנם פרשנים ודרשנים, מקצועיים או לא, הבאים לדבר בשם התורה. על פי הכלל דלעיל, נשאלת השאלה "מה ראו עיניהם כדי להעלות את דבריהם על שפתותיהם?" אם כסף יכול לשמש כשוחד, וגם כבוד ודברים אחרים, הגאוה העצמית בתחומים מסוימים יכולה גם לשמש כשחד עצום. ואותו שחד מעוות כפשוטו עיני חכמים ודברי צדיקים. נזכור שטענת קורח כלפי משה היתה שהוא בדה את הדברים מלבו. וכן מפרש הברטנורא את המשנה הראשונה בפרקי אבות המביאה את סדר הקבלה איש מפי איש עד משה רבנו מפי הגבורה: "לומר שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני". אכן המדבר בשם התורה חייב להזהר מאד. לא רק מבחינת "תלמידי חכמים הזהרו בדבריכם" ש"כפי שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", ולא רק מבחינת החובה לומר דבר בשם אומרו המביא גאולה לעולם, אלא בעיקר מבחינת כבודה של תורה. אם מתיחסים ברצינות לעצם הענין של "תורה מן השמים" הרי שלא השכל האנושי הוא הממציא את המשמעות של אותה התורה. ישנה מסורת חיה הנקראת "איש מפי איש". רבנו הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל היה מדגיש "ולא איש מפי ספר!" כי מישהו צריך ללמדך איך לקרוא. הוא היה מספר את סיפורו של מועמד לגיור שבא אצל רב כדי שילמדנו. הרב התחיל ללמדו את האלף בית. זה אלף וזה בית וזה גימל. למחרת אמר הרב על אלף שהוא בית ועל גימל שהוא אלף. לא כן, אמר התלמיד, זה אלף וזה בית. איך אתה יודע? שואל הרב. אתה אמרת, עונה התלמיד. נכון, אומר הרב, וזה השיעור הראשון שעליך לזכור: אני אמרתי.


הדרשן, הפרשן, המלמד, כל יהודי הינו מדבר מכח "אתה הראת לדעת" ומכח "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שעל פה.


"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך". וזהו בדיוק ענין מסירת עדות. אבל כשהוא מדבר מתוך הסברה ועל דעת עצמו כי אז גורם הוא גם לתורה להשמע כאילו אינה אלא אוסף סיפורים ומנהגים אשר לא מן השמים מקורם. נראה שסוד הדבר נרמז במימרא שהבאנו למעלה: מן הנאמר על ארון הקודש לומדים על התלמיד חכם. היינו שמטרת התורה היא הקדושה וחובת התלמיד חכם - ושל כל מי שמוצא את עצמו כממלא מקום - היא דוקא לפתוח את דרכי הקדושה בפני העם. אז יכול להתגלות מימד ישראל בעולם: "אתם עדי נאום ד ועבדי אשר בחרתי".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

גפני, אדלשטיין ונתניהו צילום: יונתן סינדל/ פלאש 90

השר אדלשטיין לשר הבריאות האוקראיני: אל תחששו לאסור כניסת ישראלים - לא תצטיירו כאנטישמים

קרא עוד