פרשות אחרי-קדושים: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הדיבור הפותח את פרשת קדושים מיועד ל"כל עדת בני ישראל". בעניין הדגשה זו מובא במדרש רבה לפרשת קדושים (פרשה כד, סימן ה, והובאו הדברים ברש"י): "תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". מבאר ה"שם משמואל" (שנת תר"ע):

מדוע הקדושה תלויה בכלל? זאת מבאר ה"שם משמואל" במקום אחר (שנת תרע"ג):

הקדושה תלויה בקיום כל המצוות כי "רמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח האברים שבאדם". הבעיה היא שבלתי אפשרי לאדם פרטי לקיים את כל המצוות. ממשיך ה"שם משמואל":

כלל ישראל נחשב "כאיש אחד" ולכן החיבור לכלל ישראל גורם לזה ש"מועילות המצוות של זה לזה", ורק על ידי זה אפשר להגיע אל הקדושה. החיבור לכלל ישראל משמעותי גם כהכנה למתן תורה בשבועות:

כדי לקבל "הארת חג השבועות בשלימות" צריך קיבוץ של כל כלל ישראל "זה שרשו בחסד וזה בגבורה". התורה ניתנה לכלל ישראל ורק כאשר כל אחד תורם את חלקו מתוך הכלל נוצרת שלמות. העובדה שהתורה ניתנה בשבת שהיא "רזא דאחד" אף היא סייעה לקבלת התורה.

ההכנה לחג השבועות נעשית בימי ספירת העומר גם מבחינת ההתחברות לכלל ישראל כפי שממשיך ומבאר ה"שם משמואל":

מתוך אהבת ישראל שאדם מכניס בלבו בימי ספירת העומר הוא יכול "לקבל הארת חג השבועות בשלימות".