עבדו את ה´ ביראה

דומה כי חג הפורים מתייחס אל "עבדו את ה´ בשמחה". אולם זה קורה דווקא לאחר סיפור המגילה, כאשר הגענו אל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בעוד שסיפור המגילה עצמו – על כל תהפוכותיו – יש בו יראה גדולה ורעדה עצומה.

הרב עזריאל אריאל
יד באדר ב'
,
25 במרץ, 2005 0:00

צילום:

לא. לא טעיתי בהקלדה. ידוע גם ידוע הפסוק המושר בפי הכול: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אולם ישנו פסוק נוסף, המשלים את הפסוק הקודם: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה". דומה כי חג הפורים מתייחס אל "עבדו את ה' בשמחה". אולם זה קורה דווקא לאחר סיפור המגילה, כאשר הגענו אל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בעוד שסיפור המגילה עצמו – על כל תהפוכותיו – יש בו יראה גדולה ורעדה עצומה. ובעל כורחנו נאמר כי הדרך ל"עבדו את ה' בשמחה" עוברת דווקא דרך "עבדו את ה' ביראה".

ועתה לסיפור המגילה. חרדה נוראה ממלאת את הלבבות. "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". הייאוש ממלא את כל הלבבות. תחושה קשה ביותר של חוסר אונים. אין מה לעשות. כוחו הפוליטי של המן – בשיא השיאים. הוא זוכה לגיבוי מלא מן המלך ומכל שריו ועבדיו. "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך". מרדכי – המורד בהמן – לא מביא שום תועלת, ורק מוסיף שמן על מדורת השנאה. על כן, החודשים הנותרים עד לביצוע הגזירה לא מנוצלים לבריחה או להגנה. ומכיון שיודעים שלאחר הביצוע לא יישאר מי שיתאבל, החליטו הכול לומר 'קדיש' על עצמם – שנה מראש!

את המהפך מובילה אסתר. מבינה היא כי הליכתה אל אחשוורוש אינה אלא קצה הקרחון של התהליך, אשר עיקרו מתרחש בעמקי הלבבות. "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן הבירה, וצומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים". לא עוד צום של אובדן תיאבון וייאוש מן החיים. צום של תפילה הוא זה. "דברי הצומות וזעקתם". עומדים רבבות יהודים חסרי אונים בפני מי שאמר והיה העולם. יודעים הם כי הכול מידיו והכול בידיו. מכירים הם בכך שלא סתם באה עליהם הצרה הזאת, כי אם יד ה' עשתה כל זאת. אולי יכולים היו חלק מהם לכעוס עליו. אולם ההכרה בכך שה' הוא הפועל כל זאת – נותנת, באופן פרדוכסלי – תחושת ביטחון מסוימת. זהו המפגש הראשון שלהם עם יראת ה'. עדיין – בחוויה קשה של יראת העונש; אבל יראתו של המן התחלפה אצלם ביראתו של הקב"ה, ויראת עונש זו – הרי היא תחילתו של קשר.

יראת העונש – יש בה משהו מדכא. היראה, הפחד – חולשה נוראה יש בהן; אולם בעומק הדברים יש בכך גם מקור כוח. אם הקב"ה הוא כל כך חזק וכל כך מאיים, אזי אפשר גם להישען עליו ולבקש את ישועתו. הוא לא רק מטיל עלינו סמכות. הוא גם סמוך אלינו, ואנו סומכים עליו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". זה היה כוחה לא-להים של גזירת המן. "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל".

רק לאחר הירידה על עומק העומקים של חוסר האונים, רק לאחר שחשו הכול כי חוסר האונים שלהם הוא בפני ה' – הגיעה זמנה של הישועה להופיע קמעא קמעא. במוצאי היום השלישי מרכיב המן את מרדכי על הסוס, ובפיו של מרדכי שמים חז"ל את פסוקי התהילים: "ארוממך ה' כי דיליתני... ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור... הסתרת פניך הייתי נבהל... הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה". יום לאחר מכן נתלה המן על העץ, והגלגל החל אט אט להתהפך.

יראת העונש התחלפה אט אט ביראת רוממות. העם – אשר הרגיש את החרב המונחת על הצוואר, וראה אותה הולכת ומתרחקת מעל ראשו – למד להעריץ את הגבורה הא-להית, ויחד עם זאת – את אהבת ה' לישראל עמו. עתה, חשו יותר ויותר עד כמה הקב"ה סמוך אליהם, ולא רק פונה אליהם בסמכות מלמעלה. אולם בכך לא היה די. הישועה, בסופו של דבר, לא באה במישרין מיד ה'. הדרך היתה עקיפה. היהודים קיבלו רשות להיקהל ולעמוד על נפשם – בעצמם. עתה יכלו לחוש כי גבורה א-להית זורמת בעורקיהם, וכל אשר יעשו – מכוחו של ה' א-להי ישראל יהיה. ניתן היה להרגיש כי הקב"ה סומך עליהם ומסמיך אותם לעמוד ולהילחם בכוח אשר נתן להם. יראת העונש, אשר התחלפה ביראת הרוממות, הגיע זמנה לפגוש את האהבה. (ולא מקרי הוא, כי שתי האותיות האחרונות של המילה 'יראה' – הן שתי האותיות הראשונות של ה'אהבה': של"ה). מכוחה של אהבה זו חזרו וקיבלו מחדש את התורה; אותה תורה אשר קיבלו בעבר בהר סיני מתוך כפייה סמכותית של הר כגיגית.

האם נזכה ותהליך זה – אשר עשה ה' לאבותינו בימים ההם – ישוב ויחזור על עצמו אף לנו בזמן הזה? האם גם אנו נזכה, מתוך "עבדו את ה' ביראה", להגיע אל "עבדו את ה' בשמחה" ובאהבה?

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפרדים לשלום? ראשי 'ימינה' צילום: יח"צ

מדגם בציונות הדתית: שקד בראש המפלגה, הרב פרץ צונח

קרא עוד