מפרשיות ההקרבה ועבודת המקדש שבפרשתנו ניתן ללמוד לא מעט מוסר. אחד מעקרונות המוסר הנלמדים מן הפרשה עוסק בשאיפה שלא לבייש. "במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קודשים היא" (ו, יח). וכך למדו במסכת סוטה:
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
מפני מה תיקנו תפלה בלחש?
שלא לבייש את עוברי עבירה,
שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה
(בבלי, סוטה, לב, ב)
כמובן, הייחוד בפרשיה זו הוא בכך שמדובר בחוטאים. גם לחוטאים יש זכות לפרטיות ולכבוד. על כן, קרבנות החטאת והעולה שניהם מוקרבים על אותו המזבח ואיש מן העומדים בתור אינו יכול לנחש את טיבו של הקורבן שמקריב זולתו.
בגמרא מציינים שפרטי הלכות החטאת שונות מפרטי הלכות העולה, ועל כן, אפשר להבחין בהבדלים ועל פיהם לזהות את סוג הקרבן. למשל, דם החטאת נזרק למעלה, ודם של קרבן עולה נזרק למטה. חטאת מובאת מן הנקבה ועולה מן הזכר. אך הגמרא מבארת שמין הכבשה המובאת מכוסה ואינו גלוי לעין כל. וזריקת הדם אינה נראית אלא לכוהנים, כך שבכל זאת נשמרת הצנעה בין מקריב לרעהו.
ניתן ללמוד מכאן שעל הכוהנים חלה חובת החיסיון באשר לקרבנות המוקרבים על ידם ויש איסור לפרסם את סיבת ההבאה של הקרבן. אמנם, לחטאת ניתן להביא במקום כבשה-שעירה, אך כיוון שהבחירה נתונה לחוטא, אזי אם בחר בשעירה, הרי שהוא עצמו בחר לפרסם את חטאו. רק חטאת של עובד עבודה זרה בשוגג חייבת לבוא משעירה, ושם הבושה היא חלק מן הכפרה.
יצירת אחידות כדי להמנע מלבייש הוא עיקרון המופיע גם במסכת תענית, המשנה מתארת כיצד היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים כדי למצוא לעצמן שידוך. באותה הזדמנות היו לובשות כלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה (תענית פ"ד מ"ז).
באותו אופן, במסכת פסחים מתקיים דיון על מי שנותר בידו מבשר הפסח ועליו לשורפו, במצבים מסוימים חכמים העדיפו שישתמשו לצורך שריפה זו בעצי המערכה ולא בעצים פרטיים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו (פסחים פב, א).
העיקרון שאין לבייש אינו עקרון מנחה בכל מקרה ומקרה. למשל, במקרה והביוש הוא תוצאה עקיפה לא נמנעו ממנו. כך למשל, חכמים קצבו את כתובתה של בתולה למאתיים זוז ואת זו של האלמנה למאה. אולם, המשנה קובעת שהרוצה להוסיף לאישה, יכול להוסיף. והגמרא מבארת שלמרות שלכאורה ברור שבעל יכול לתת לאשתו מתנות וכסף כרצונו, תוספת זו הותרה במפורש כיוון שיכולה הייתה להיות מחשבה שהאחידות חשובה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.
מכאן, שחז"ל חשבו שאין זה נכון לקבוע מודל קבוע אחד עבור מערכות היחסים בין איש לאשתו ועבור המתנות שהוא יכול לתת לה כחלק מן הנישואין ותנאיהם, גם אם יהיה מי שיחוש נחות בשל כך (כתובות נד, ב).
יש מקומות שבהם הניחו שיש צורך אקטיבי לבייש. דוגמה אחת לכך היא של אדם שרוצה לחזור בו מחוזה מכר שבו נקשר. אמנם, כל עוד מעשה הקניין לא נעשה במלואו, המוכר או הקונה יכולים לחזור בהם, אך המשנה קובעת שמי שאינו עומד בדיבורו ייפרע ממנו "מי שפרע מאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה". הגמרא מספרת על ר' חייא בר יוסף ששלמו לו סכום כסף בתמורה למלח. אולם, עד שמסר את המלח, עלה ערכו ור' חייא בר יוסף ביקש לבטל את העסקה. ר' יוחנן הורה לו להשלים את המקח, או לחלופין, לקבל עליו "מי שפרע". מן הגמרא מתברר ש"מי שפרע" אינו סתם הבעת מורת רוח של חכמים אלא מעשה פומבי שנעשה בבית הדין. וכמו שמסכם הרמב"ם:
וכיצד מקבל מי שפרע,
אוררין אותו בבית דין ואומרין
מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה
ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים
הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו,
ואחר כך יחזור הדמים (הל' מכירה, ז, ב) .
נראה שבעבר היתה יכולת שליטה על מידת הביוש האפשרית והמותרת. לא כל אחד היה רשאי לצאת בחוצות ולבייש את מי שנראה לו שראוי לכך, והמקום הראשון שממנו לומדים על כך הוא בפרשתנו, כאמור. הפסוק מסתיים במילים חשובות ומשמעותיות לעניין הזה:
במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קודשים היא.
קודש קודשים היא.
החטאת מוקרבת במקום שבו נשחטת העולה מפני שקודש קדשים היא. מפני שמעמדה לא נחות ממעמדה של העולה, ושמא להיפך, קרבנו של החוטא מקודש אף יותר, וקודש קודשים הוא.
הד לכך אולי נמצא בפסוקים הללו בתהילים:
כִּי לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּנָה
עוֹלָ֗ה לֹא תִרְצֶֽה:
זִֽבְחֵי אֱלֹקים רּוחַ נִשְׁבָּ֫רָה
לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶֽה
(תהילים נא, יח-יט)
מי שמביא קרבן, מי שליבו שבור והוא מחפש מזור לתחושת הריחוק ולהתמודדות עם הטעות, לא רק שאינו ראוי לביוש אצל הקב"ה – אלה להפך – קרבנו הוא קודש הקודשים.