פרשת פקודי: תמיד במסע

אם איננו מעמלים את גופנו דרך קבע, תפקודו עלול להידרדר ולהעמידנו בסכנת מחלה קשה. ונשאלת השאלה – האם הדבר נכון גם לנפש, לרוח, לתודעה?

הרב יונתן זקס
ל באדר א'
,
10 במרץ, 2016 14:53
יחצ

יחצצילום: יחצ

ישיבה היא העישון החדש. כך אומרת מַנְטְרַת הבריאות החדשה. היושב זמן רב מדי אל השולחן או מול המסך מסכן את בריאותו. ארגון הבריאות העולמי מצא שחוסר פעילות גופנית הוא הסיכון הבריאותי הרביעי בגודלו כיום, גדול מהשמנת-יתר. במילותיו של ד"ר ג'יימס לוין, מן המומחים המובילים בתחום והאיש שטבע את המנטרה - "אנחנו יושבים את עצמנו לדעת".

הסיבה לכך היא שלא נבראנו לישיבה ממושכת. גופינו נבראו מתאימים לתנועה, לעמידה, להליכה ולריצה. אם איננו מעמלים את גופנו דרך קבע, תפקודו עלול להידרדר ולהעמידנו בסכנת מחלה קשה. ונשאלת השאלה - האם הדבר נכון גם לנפש, לרוח, לתודעה?

הפסוק הראשון בספר תהלים מציע רמז נאה. "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". לפנינו, על דרך השלילה, תמונה של החיים הגרועים, חיים של רדיפת הערכים הלא נכונים. האיש הרע מתחיל בהליכה, ואז עומד, ואז יושב. זאת מגמת פניהם של החיים הגרועים: מהתנועה אל היעדר התנועה. על כך מדבר גם מזמור תהלים אחר, המוכר לנו מתפילת ההלל, ואשר לועג לאלילים: "עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם" (תהלים קטו, ד-ח). אם אתם חיים למען חפצים דוממים וחסרי חיים, גם אתם תהיו כאלה.

ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בשני מסעות גדולים אל ארץ ישראל: מסעו של אברהם מארצו וממולדתו ומבית אביו, ומסעם של משה ובני ישראל מארץ מצרים, מבית עבדים. "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", אומר ה' לאברהם. על הפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א) אומר רש"י בעקבות מדרש בראשית רבה:

ביקש יעקב לֵישֵׁב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?

סופה של פרשת פקודי, שהוא גם סוף חומש שמות, רומז לרעיון זה בעדינות רבה. המִשכָּן כבר בנוי ומורכב, ופסוקי הסיום מספרים על הזיקה בינו לבין "ענן הכבוד" שמילא את אוהל מועד. המשכּן תוכנן כמבנה יביל. אפשר היה לפרקו בקלות ולשאת את חלקיו, וכך נסעו בני ישראל מתחנה לתחנה במדבר. בכל פעם שהגיע הזמן לצאת לדרך, הענן היה סר מאוהל מועד אל מחוץ למחנה, בכיוון ההליכה הנדרש. כך מתארים זאת פסוקיו האחרונים של ספר שמות: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הענן הרי לא היה "עַל הַמִּשְׁכָּן" בכל מסעיהם של בני ישראל; להפך: בזמן המסעות הוא לא היה שם, אלא הוביל את בני ישראל. רש"י הבחין בבעיה, והסביר כך: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע ... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".

ההערה היא לשונית, אבל המסר עקרוני. במילים ספורות תמצת רש"י אֲמִתָּה קיומית של הזהות היהודית. גם כשהיהודי חונה, הוא בעצם נתון במסע. להיות יהודי פירושו לנסוע. יעקב הוא הבן הראשון במשפחת הברית הבונה בית, אך הוא אינו קורא למקום בשם שיש בו המילה "בית" (כמו בית-אל או בית-לחם) אלא דווקא "סוכות" (בראשית לג). דומה שיעקב ידע, או אולי הרגיש שלא במודע, שחיי הברית פירושם נכונות מתמדת לנוע, לנסוע, לצמוח.

אפשר היה לחשוב שכל זה נכון רק עד שבני ישראל חוצים את הירדן ומתיישבים בארצם. אך התורה אומרת אחרת: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). אם נחיה בארץ כאילו היא שלנו לצמיתות, שהותֵנו בה תהיה עראית. אבל אם נחיה בה כאילו זה עניין זמני, נישאר בה לצמיתות. עולמנו הוא עולם של זמן ושל שינוי, של צמיחה ושל כמישה, ובעולם כזה רק ה' ותורתו קבועים.

יהודי בריטי נשוא פנים, הלורד ג'ורג' ויידנפלד, נפטר לפני שבועות ספורים והוא בן תשעים ושש. הוא היה מו"ל מצליח, חברם ואיש סודם של מנהיגים אירופים, לוחם שלום בנפשו וציוני נלהב. בשנות כהונתו של חיים ויצמן כנשיא המדינה, ויידנפלד שימש יועצו הפוליטי. בערוב ימיו עוד הספיק לסייע בהצלת עשרים אלף פליטים נוצרים סורים מידי דאעש. הוא היה ערני ואקטיבי, אפילו היפר-אקטיבי, ממש עד סוף חייו הארוכים והמרשימים.

בראיון ל'טיימס' הלונדוני לרגל יום הולדתו התשעים ושתיים נשאל כך: "בדרך כלל, אנשים שעוברים את גיל תשעים מאטים את הקצב. נראה שאתה דווקא מאיץ. מדוע?" והוא ענה, "כשאתה נעשה בן תשעים ושתיים, אתה מתחיל להבין שהדלת עומדת להיסגר. יש לי כל כך הרבה מה להספיק עד אז, שככל שאני מזדקן כך אני עובד קשה יותר".

כמו גופנו גם נפשנו לא נבראה לשֶבת במנוחה. נוצרנו לתנועה, להליכה, לניעה, ללמידה, לחיפוש, לשאיפה, לצמיחה, לידיעה שאמנם לא עלֵינו המלאכה לגמור אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ביהדות, כפי שמזכיר לנו ספר שמות במילותיו האחרונות, אפילו חניה נקראת מסע. בענייני הרוח, כמו בענייני הגוף, הישיבה בלא תזוזה היא העישון החדש.

התרגום באדיבות הוצאת מגיד, המאמר מתפרסם בכל שבת בעלון קרוב אליך.

הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת NY ובישיבה יוניברסיטי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בנימין נתניהו וגדעון סער. ראש בראש צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הוסכם: הפריימריז בליכוד - בחנוכה

קרא עוד