פרשת פקודי: על הפעילות ועל ההיפעלות

כיצד בניית המשכן על ידי בצלאל ומשה מקבילה ליצירת יצירה בשלבים הדומים

ד"ר משה מאיר
ל באדר א'
,
10 במרץ, 2016 9:21
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

פרשתנו אוספת את כל פרשיות המשכן, לאחר תום המלאכה באה עת ההקמה. שוב ושוב חוזרת המילה וַיַּעַשׂ, עד שכל הרכיבים מוכנים. עתה הגיעה העת להרכיב. אפשר היה לצפות שבצלאל וחבורתו שעשו, הם אלה שיקימו את המשכן. אך לא כך היה: הם מביאים את המשכן אל משה [ל"ט ל"ג], ומשה מקים אותו. למען הדיוק, לא משה מקים את המשכן, אלא המשכן מוקם על ידו [מ' י"ז]. רש"י אוסף את כל פיסות המידע, ומצייר את התמונה הבאה:

'ויביאו את המשכן אל משה' - שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) 'הוקם המשכן', הוקם מאליו.

יש כאן מעין צילום רנטגן של תהליך היצירה. חלקו הראשון עמל ויגיעה, חלקו השני שפע הנובע מאליו. הנה כך כותב ביאליק בשיר המתעד את דרך היצירה שלו:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן - אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו -
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי - לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

השלב הראשון הוא שלב של עמל, חציבה ונקירה מייגעות. התוצר של השלב הזה הוא ניצוץ, אחריו - בערת השיר עולה מאליה - כמו המשכן שהוקם מאליו. הצד הטראגי בתבנית הזאת הוא, לא תמיד איש עמל הניצוץ הוא איש האש העולה מאליה. בצלאל וחבורתו עמלו ויצרו את הכל, אך הם לא היו מסוגלים לשלב ההקמה מאליה. משה, שלא עמל בעמל המייגע של יצירת הכלים ורקימת היריעות, הוא הזוכה להקים את המשכן, הוא שהמשכן מוקם לו מאליו. שני הטיפוסים האלה מתוארים עד דק באגדה הבאה:

אמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.
כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו,
אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה.
אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה.
אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו.
אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד.
מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.[ברכות ג' ע"ב]

דוד הוא כינור המנגן מאליו, כמו המשכן המוקם מאליו. לכן הוא אומר לחכמי ישראל - התפרנסו זה מזה, מתוך עצמכם ייוולד השפע המפרנס. הבור של דוד מתמלא מחולייתו, מפיו שלו. הוא לא צריך מקורות מבחוץ. אבל הבור שלהם לא מתמלא מאליו. מבחינתם המעיין העצמי הוא קומץ שאינו יכול להשביע את הארי. דוד קולט את הפער, ומייעץ להם לפשוט בגדוד, להשיג את פרנסתם מאחרים. הם מקבלים את הרעיון ו... יועצים ונמלכים ושואלים את האחרים. דוד לא היה מתייעץ, כיוון שהוא כינור המנגן מאליו. יש כאן פער באישיות שאיננו ניתן לגישור. את הטראגיות של הפער הזה היטיב לתאר קירקגור, הפילוסוף הדני הגדול:

הגאוניות היא עצמאות כל יכולה, הרוצה להוציא את תבל ממסלולה. למען הסדר נולדת יחד אתה דמות אחרת: הגורל. הגורל אינו ולא כלום, והגאוניות עצמה יודעת זאת. וככל שהגאוניות עמוקה יותר, כן היא מעמיקה לדעת שבעצם אין הדמות הזאת - הגורל - אלא ציפייה להשגחה... עצם קיומה של הגאוניות הוא תמיד כעין אגדה. היא מסוגלת לבצע את כל המשימות, ובכל זאת תלויה היא בדבר מה חסר משמעות, שהיא עצמה, בכוחה הכל יכול, מעניקה לו משמעות כל יכולה. [מושג האימה]

הגאוניות מבצעת משימות שאף אחד אחר לא מסוגל לבצע. רק משה יכול היה להקים את המשכן. 'איך הוא עושה את זה?!' יש כאן גורל. גורל - מגדיר קירקגור במקום אחר, הוא צירוף של הכרח ומקרה. יש כאן מערך סיבתי, הנקטע ומצטייר כמקרי. אין קשר בין הסיבה - משה - ובין התוצאה - המשכן שהוקם מעצמו, ללא גורם סיבתי. הגורל הופך להיות ציפייה להשגחה. רק הוספה של גורם סיבתי מסדר אחר, מלמעלה, השגחה, יכולה לתת פשר לתוצאה שנקראה כאילו קרתה מאליה. הטרגדיה של בצלאל היא שהוא זה שעמל, אך הוא לא יכול היה להביא את המלאכה לידי סיום. התלמוד [נזיר ס"ו ע"ב] מבטא זאת במשל קולע: 'גוליירים מתגרין במלחמה, וגיבורין מנצחין.' רש"י מסביר את המשל ואת הנמשל - 'גדול העונה אמן יותר מהמברך':

חלשין מתגרין במלחמה תחלה ואחר כך גיבורים באין ונוצחין אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מתוך הסרטון - בובת דינה זילבר צילום: צילום מסך

"הסרטון נגד דינה זילבר - רצוף שגיאות, שקרים וסילופים"

קרא עוד