פקודי המשכן וטוהר הכסף

מדוע נזקק משה למסור דין וחשבון, על כמות התרומות והשימוש בהן להקמת המשכן? מי ביקש ממנו?

ד"ר יצחק קניגסברג 11/03/10 00:00 כה באדר התשע

בסיום פרויקט הקמת המשכן, משה רבנו מסר לבני ישראל דין וחשבון מפורט, על כמות התרומות שנכנסו ועל השימוש שנעשה בכל פריט למימוש הפרויקט. עבודת הביקורת נעשתה על ידי הלויים, ובראשם איתמר בן אהרן הכוהן: "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן"(שמות לח,כא). ראשי הפרויקט, ומי שעמדו בראש כל חכמי הלב, שקיבלו לידם את כל התרומות, היו בצלאל ואהליאב: "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב. ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש לעשות אותה" (שם לו,ב-ג). הם מסרו את הדו"ח למשה, שהעבירו לועדת הביקורת, טרם פרסומו ברבים. (אברבנאל). "משכן העדות", לפי פירוש זה, היא "העדות" של ועדת הביקורת על דו"ח הכנסות והוצאות פרויקט הקמת המשכן, שקבעה שלא הייתה מעילה בשימוש בתרומות. השכנת השכינה במשכן בתום העבודה: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה מלא את המשכן"(שם מ,לד), היא "העדות" לניקיון הכפיים שליווה את הקמת המשכן(מלבי"ם).


לאור האמור לעיל, השאלות המתבקשות הן: מדוע נזקק משה למסור דין וחשבון, על כמות התרומות והשימוש בהן להקמת המשכן? האם הוא נתבקש לעשות זאת על פי צו עליון? האם בני ישראל עמדו על כך שיקבלו דו"ח זה?


יש להניח שהקב"ה לא ביקש ממשה דין וחשבון על השימוש בכמות התרומות שנכנסו לפרויקט הקמת המשכן, שכן הוא העיד עליו: "משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא"(במדבר יב,ז).


התורה אינה מציינת שבני ישראל ביקשו לדעת את כמות התרומות שנאספו, ומה נעשה בתרומות אלה, להקמת המשכן. במהלך איסוף התרומות נאמר: "ויבואו כל החכמים העושים את מלאכת הקודש, ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה לעשות אותה", ובעקבות זאת: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא"(שמות לו,ד-ו). בני ישראל יכלו להבין מכך, שחכמי הלב שעסקו במלאכת המשכן, לא התכוונו לנצל את התרומות לטובתם האישית. מרגע שכמות התרומות הספיקו להקמת המשכן, הם ביקשו ביוזמתם להפסיק את ההתרמה.


המסקנה המתבקשת היא, שמשה ביוזמתו ביקש להגיש את הדו"ח, כדי למנוע לזות שפתיים, רכילות ולשון הרע מצד מחרחרי ריב ומדון מקרב בני ישראל, כדי לקיים את דברי הפסוק: "והייתם נקיים מה ומישראל" (במדבר לב,כב). בהסתמך על התנהגותו של משה, חז"ל קבעו הלכות התנהגות עם כסף ציבורי כך למשל: גבאי צדקה בשניים, ואינם רשאים לפרוש זה מזה כדי שאחד יפקח על השני. "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם"(בבא בתרא ח,ב).

הלכות אלה ורבות אחרות נועדו, כדי להסיר כל חשד של אי סדרים מהעוסקים בכסף ציבורי. כסף זה צריך להיות טהור והוא צריך גם להראות טהור.


שאלה נוספת העולה בהקשר לטוהר הכסף, היא שאלת מקור הכסף והתרומות שהובאו לבניית המשכן. הקיסר הרומי אספסינוס אמר: "לכסף אין ריח". אכן אין לו ריח, אך יש לו צורה ויש לו צבע. בדרך אלגורית אפשר לומר, שחשוב מאד לדעת באיזה צורה הגיע הכסף ליעדו ולייעודו. האם אין הצבע שלו שחור, כשדגל של תרמית מתנוסס מעליו?!


התרומות שבני ישראל הביאו למשכן באו משני מקורות. מקור אחד היה ביזת הים. לאחר שהמצרים טבעו בים סוף ונפלטו ממנו, בני ישראל לקחו את ציודם. המקור השני היה שאילת הכלים במצרים, טרם יציאתם משעבוד לגאולה: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות"( שמות יב,לה). על טוהר הכסף מהמקור הראשון אפשר להסכים. המצרים, מבקשי נפשם, היו מוטלים מתים במדבר ואין דורש את ציודם זולת עם ישראל. אך על טוהר הכסף מהמקור השני, ישנן הסתייגויות. בתרומת המשכן נאמר: "תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת" וגו (שם כה,ג).

מאתם - ממה ששייך להם. האם הכסף והזהב שבאו להם משאילת הכלים מהמצרים, עונים על הדרישה של "מאתם"?!


חלק מהמפרשים טוענים, ששאילת הכלים שלא על מנת להחזיר, הייתה התחליף לפיצוי ותשלום שכר של מאתיים ועשר שנות עבדות, שלא שולמו בגין עבודתם. חלק אחר טוען, שהייתה כאן עסקת חליפין. בני ישראל השאירו במצרים נדל"ן וציוד כבד שלא ניתן לקחת למדבר. אלה עברו לידי המצרים, ובתמורה השאילו המצרים לבני ישראל כלי כסף וכלי זהב, שאותם ניתן לנייד במדבר. חלק אחר מפרש את הביטוי "שאלה", כמתנה שהמצרים נתנו לבני ישראל בצורת כלי כסף וכלי זהב.

בפירושים הללו מתעלמים מן העובדה, שהמצרים חשבו שבני ישראל יוצאים לחוג במדבר למשך שלושה ימים בלבד, ולאחר מכן הם ישובו למצרים להמשך העבדות. לכן חייבים להניח, שהמצרים אכן השאילו לבני ישראל כלי כסף וזהב, כפשוטו של מקרא. הם חשבו שכלים אלה ישמשו את בני ישראל בחגיגות במדבר, ובשובם למצרים, הם ישיבו את הכלים למצרים. אם כך חוזרת השאלה המוסרית לקדמותה. את התשובה לשאלה זו נמצא בפסוק: "ויאמר ה אל משה, דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שם יא,א-ב). מי שציוה בתורה על השבת כלים שאולים לבעליהם, הוא זה שציוה על שאילת הכלים מהמצרים, בידיעה ברורה שכלים אלה לא ישובו לבעליהם לעולם. לאדם המאמין "כי כל דרכיו משפט", אין צורך להסביר את המוסר האלוקי במונחים של מוסר אנושי, לא במקרה הזה ולא במקרים דומים במקרא. אם כך ציוה ה, אז הכסף והזהב שמקורם היה בשאילת הכלים מהמצרים, ענו על הדרישה של "מאתם". הם היו כסף טהור, ויכלו לשמש כתרומה לבניית המשכן וכליו.


על ראשי מוסדות ציבור בכלל ומוסדות תורה בפרט, חלה החובה לבדוק את מקורות המימון שלהם. האם התרומות שהם מקבלים, עומדות בקריטריונים של טוהר הכסף, והאם ניהול כספי ציבור אלה תואמים את ההלכות שחז"ל קבעו בנידון?!

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר