סגור

אנו מחשיבים את הדתיים המתנחלים לאויב שלנו? אנחנו עומדים מול אויב משותף

הקשר בין פרשת שקלים למגילת אסתר נראה לכאורה מקרי, אך מסתבר שאחוריו מסתתר המפתח לגאולת פורים. ומה הקשר לשש שעות שמירה עם גבר חילוני מצפון תל אביב?

הרב עידו פכטר
כז באדר א'
,
27 בפברואר, 2014 10:34
הרב עידו פכטר

הרב עידו פכטרצילום: הרב עידו פכטר

פרשת שקלים, המלווה את פרשת השבוע שלנו, פותחת את סדרת ארבע הפרשיות שאנו קוראים לקראת ובמהלך חודש אדר: שקלים, זכור, פרה והחודש. מדוע אנו קוראים את פרשת שקלים? הסיבה ידועה. במסכת שקלים (א, א) נאמר: "באחד באדר משמיעין על השקלים". פירוש: בראש חודש אדר יש להודיע לציבור על מצוות מחצית השקל כדי שיתכונן ויכין אותה לקראת ראש חודש ניסן, אז נקנים קרבנות חדשים (מכספי הציבור) להקרבה בבית המקדש (ראה בבלי מגילה כט, א). קריאת פרשת שקלים בבית הכנסת נעשית אפוא במקום אותה הכרזה והיא משמרת את המנהג להודיע לציבור על הכנת השקלים לבית המקדש.

לפי פירוש זה פרשת שקלים הינה חלק מהפרוצדורה שהיתה נהוגה בימי המקדש ואין לה כל קשר למועדים שאנו מציינים במהלך החודשים אדר וניסן - פורים ופסח. בכך שונה היא פרשה זו משאר ג' הפרשיות שכולן עוסקות בהתכוננות לקראת הפורים או חג הפסח.

להקדים כסף

אך המדרש מביא טעם אחר לקריאת פרשת שקלים בדרך הקושרת פרשה זו לימי הפורים (בבלי מגילה יג, ב):

אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

ריש לקיש מסתמך על הופעתם של השקלים בסיפור המגילה - אותו מחיר שביקש לשלם המן למלך אחשורוש תמורת השמדתם של היהודים (עשרת אלפים ככר כסף) - כדי לקשר בין המגילה וימי הפורים לפרשת שקלים. בנתינת השקלים כבר מראשית חודש אדר, לדברי ריש לקיש, אנו מקדימים את שקלינו לשקליו של המן ובכך למעשה פודים את עם ישראל ממנו. על פניו, לפנינו דרשה נחמדה הקושרת באמצעות הדקדוק הסמנטי שני אירועים ואלמנטים הרחוקים האחד מן השני. אך האם יש גם קשר מהותי בין האירועים? מסתבר שיש.

צמצום כפוי

אחד הציוויים בפרשת שקלים הוא ההוראה המפורסמת: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל'. קיימת חובה שהתרומה לבית המקדש תהיה קצובה ומדודה ושאף אחד לא יחרוג ממנה כלפי מעלה או מטה. יש להרהר רבות מדוע זה כך, בייחוד לאור העובדה שאחד המאפיינים המובהקים של בניית המשכן היה נדיבות הלב והנתינה החופשית של חומרי הגלם לצורך הקמתו. אני מעוניין לגשת אל שאלה זו באמצעות שאלה אחרת: למי היה יותר קשה לעמוד באותה קיצבה של מחצית השקל - לעני או לעשיר?

לטעמי, העשיר כאן נתקל בניסיון גדול יותר מאשר העני. אמת, ייתכן והעני חסר הכל, היה צריך לעמול קשה כדי להמציא מחצית השקל. מן הסתם אמונה גדולה היתה צריכה להיות לו כדי שיתן את הסכום הזה כתרומה למקדש, במקום לפרנס בו את עצמו ואת משפחתו. ואולם, לעשיר היה כאן ניסיון גדול בהרבה יותר. הרי העשיר מסוגל לתת הרבה יותר ממחצית השקל כתרומה למקדש. הוא אף היה מעוניין בתרומה גדולה כדי לבטא את הקרבה שלו לא-להים ואולי בכך גם לזכות בשפע וכל טוב. אך התורה מונעת זו ממנו. היא דורשת ממנו להצטמצם, ובניגוד לרצון הטהור שקיים בו, להסתפק רק בנתינה מינימלית. מדוע?

בני עם אחד

היה זה בשירות המילואים הראשון שלי. אני זוכר כיצד הגעתי כבחור ישיבה צעיר לפלוגת המילואים לשירות בן שלושה שבועות בגזרת עוטף עזה. הייתי כמעט הדתי היחיד ביחידה. יום אחד הוצבתי לשמירה במגדל עם אחד מותיקי הפלוגה - גבר חילוני מצפון תל אביב. הוא היה הטיפוס האידיאלי של מה שאנו מכנים תל אביבי-צפוני. גבר מצליח, רווק, שמלאני קיצוני ואנטי-דתי. חשבתי לעצמי: מה לי, בחור ישיבה הלומד מעבר לקו הירוק, עם אדם כזה בעמדת השמירה? כיצד אעביר איתו שש שעות?

להפתעתי, באחד ממשפטי הפתיחה לשיחה שהתפתחה בינינו במהלך השמירה, אמר לי אותו תל אביבי: "אתם חושבים שאנו מחשיבים אתכם - הדתיים המתנחלים - לאויב שלנו? ממש לא. אנחנו עם אחד שעומד מול אויב משותף". המשפט הזה זעזע אותי. הנה, אני, הדתי המתנחל, חשבתי שלא אוכל "לבלות" שש שעות עם יהודי מתל אביב בעמדת שמירה, בעוד שבשבילו, היה הדבר טבעי לחלוטין. היה לו פשוט שבני עם אחד אנחנו וממילא מסוגלים לשבת יחד.

יחד על הספסל

מאותו מקרה למדתי שלעתים יותר קשה למי שרואה עצמו כעשיר לרדת אל מי שהוא תופס כעני מאשר לעני להתעלות ולהשתוות לעשיר. כאשר התורה מצווה על מחצית השקל, היא מבקשת להעביר מסר באמצעות הכסף. לא רק עצם התרומה חשובה כאן אלא גם ואולי בעיקר הדרך בה היא נעשית. כאשר באים למקדש לפני הא-להים, העשיר, הקרוב לא-להים, העוסק בקודש, צריך להגיע ממקום שבו הוא שווה לעני, הרחוק ממנו, אולי זה שאין לו כיפה. כי בסופו של דבר כולנו עם ישראל, כי כולנו בנים למקום, ולכולנו חלק שווה בקודש. עליו לצמצם עצמו ולהסתפק לעתים בפחות קדושה במחינתו, בפחות תרומה לקודש, רק כדי שיוכל לשבת עם העני יחד, על ספסל אחד, לפני ה'.

אולי זה מה שמבקש ריש לקיש ללמד בדרשתו. שקלי ישראל נועדו להזכיר לנו שאם אנו לא נראה עצמנו כשווים, אם אנו לא נהיה מסוגלים בסופו של יום לשבת יחד בבית הכנסת, בלא שנבדיל עצמנו האחד מן השני בהגדרות שונות ומשונות, אם העשירים לא יהיו מסוגלים לדבר בגובה העיניים עם העניים ולחוש כי עם אחד הם, יגיע המן, האויב מחוץ, ויזכיר לנו בעל כורחנו, כי עם אחד אנחנו. הלא זאת היתה טענת המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". מפוזר ומפורד הוא בעיני עצמו, אך מתחת למאכלת האנטישמית חד הוא. הכסף קונה את כולם, עניים כמו עשירים.

זה הטעם שבגינו אנו מקדימים את פרשת שקלים לחודש אדר. כולנו, עשירים ועניים, מתייצבים יחד לפני ה' ומצהירים: בני עם אחד אנחנו. שווים אנו לפניך. אנא גאלנו כבימים ההם בזמן הזה.

הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מחבר הספר 'עומק הפשט - עיונים בפרשות השבוע על דרך הפשט'. המאמר עתיד להתפרסם בעלון 'מסביב לשולחן'

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

צבי האוזר צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן

הכנסת דנה בהשתלטות הפלסטינים על שטחי C: "לפלסטינים שאיפות לאומיות משלהם על השטח"

קרא עוד