על הקנאות

מיד אחרי מעשה פנחס, מעניק לו אלוקים ברית שלום. ד"ר משה מאיר עומד על הקשר בין השניים, ומנסה לגלות מתי אנו נדרשים לכעוס ומתי להתפייס

ד"ר משה מאיר
כ בתמוז התשעב
,
10 ביולי, 2012 18:34
יחצ

יחצצילום: יחצ

פרשת פינחס פותחת בתגובה לסיפור המסופר בסוף פרשת בלק, הנה הסיפור:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם - אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ - וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף

והנה התגובה של ריבונו של עולם בפתח פרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מאז ומקדם תהו הפרשנים, על הדיסוננס שבין מעשה הקנאה ובין ברכת השלום. על פניו, אין לך הפוך למושג השלום כמושג הקנאה והקנאות. הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין, 1893-1816), רואה את ברכת השלום כרפואה למחלת הקנאה:

...ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש העז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא העניין לפוקת לב.

הנצי"ב מצביע על תופעה דומה בפרשת עיר הנידחת (דברים י"ג). העם נקרא להרוג את כל יושבי העיר:

הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי-חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

מה פשר נתינת הרחמים שבסוף הפרשה? על פי פרשנותו של הנצי"ב, מכיוון שהרג התושבים מעצים את המידה הרעה, באה נתינת הרחמים כמרפא. אם ניקח זאת לימינו אנו - שוטרים וחיילים הצריכים לפעול באלימות, צריכים לרפא את נפשם על ידי המידות ההפכיות של רחמים ושל שלום.

נחזור לפרשתנו. הנצ"יב פתר את הסתירה בין קנאות לשלום, על ידי שהציב את השלום כמרפא לקנאה. רש"י הלך בדרך אחרת:

את בריתי שלום. דתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו.

רש"י מעמיד את המושג שלום על 'טובה', והטובין אותם מקבל פינחס מופיעים בפסוק הבא - 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'. הכהונה איננה עומדת בסתירה לקנאות, ובכך יושב הקושי.

ברצוני להציע לכם פתרון אחר לסתירה שבין קנאות לשלום, שונה מפתרונו של רש"י ושונה מפתרונו של הנצי"ב. לשם כך, בואו ונתבונן במושג הקנאות. בהתבוננות זו אלך בעקבות רש"י:

בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. אנפרטמנ"ט בלע"ז.

אנפרטמנ"ט בצרפתית של רש"י הוא חרון אף (על פי ספר לעז"י רש"י). באותה המילה בצרפתית נעזר רש"י לפירוש פסוק בספר דברים:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

רש"י: אל קנא. מקנא לנקום, אנפרדמנ"ט בלע"ז, מתחרה על רוגזו להיפרע מעובדי כוכבים.

הקנאה על פי רש"י היא תופעה דינאמית, מתחרה, מתלהטת. זוהי אחת מתכונותיו של אלוהים. הפילוסופים של ימי הביניים שראו את אלוהים כשלם וכטוב לא יאהבו את תמונת אלוהים הזאת, אבל אלוהים התנ"כי הוא לא רק טוב וגומל חסד, הוא יודע לכעוס, 'מתחרע' בלשון הסלנג. פינחס קינא את קנאת אלוהים, כלומר כעס את כעסו, כלומר התחרע את התחרעותו. זה טיבו של קשר, האחד יכול למלא תפקיד עבור השני. אם האחד כועס, השני לא צריך יותר לכעוס. לא נעים לכעוס, יש לכך מחירים. האחרים לא אוהבים את הכועס, לכל היותר מפחדים ממנו. פינחס עושה שירות גדול לאלוהים בכך שהוא כועס את כעסו. כבר ראינו בתורה מה קורה כשאין לאלוהים מישהו כפינחס, והוא צריך בעצמו לכעוס. ומהו השלום? השלום הוא לא רוגע שמעולם לא הופר. שלום היא מלחמה ששקטה, גלי כעסים ששכחו. מי שיודע לבטא את כעסו, סופו שיבוא לידי השלום. מי שמנסה לבנות תדמית של חיים נעדרי כעס, סופו שכעסו יפרוץ ועד אז שלום ושלווה לא יהיו לו. על כן השלום מתאים לקנאות של פינחס.

בעולמנו העכשווי נחלקים המחנות. הללו לוקחים בעלות על הכעס ועל הקנאות, והללו על השלום השלווה והפיוס. מי ייתן ונדע כי גם היחיד וגם הכלל זקוקים לשתי היכולות, גם לדעת לכעוס וגם לדעת להתפייס, ואזי אולי יהיה שלום בליבנו, שלום ביננו לבין עצמנו, ושלום ביננו ובין שכנינו.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: shutterstock

5 הצעות לאחסון וסדר יעיל בבית - חלק א'

קרא עוד