על הקנאות ועל השלום

הפער בין מעשה הקנאות האלים של פנחס ובין ברכת השלום אותה קיבל, עורר קוראים ופרשנים במהלך הדורות לנסות ולתת לו פשר

ד"ר משה מאיר
כב בתמוז התשעה
,
09 ביולי, 2015 10:20
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

פרשת פנחס מציבה בפני לומדיה, את אחת מחידות הפרדוקס המובהקות שבכתבי הקודש. בסוף הפרשה הקודמת מתואר מעשהו של פנחס:

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָה,ּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

התגובה מגיעה בתחילת פרשתנו:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הפער בין מעשה הקנאות האלים ובין ברכת השלום, עורר קוראים ופרשנים במהלך הדורות לנסות ולתת לו פשר. אפשר להשוות מבנה פרדוקסאלי זה, למבנה מקביל בספרות החכמים. רבן גמליאל תיקן תפילת שמונה עשרה, על כך מספרת הברייתא בתלמוד:

תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. [ברכות כ"ח ע"ב]

רבן גמליאל היה איש של חזון, לא איש של ניסוח. הוא נזקק לעזרתו של שמעון הפקולי, השם מסמן כנראה את היותו מוכר צמר גפן. משום מה, לא התאים שמעון הפקולי לתקן את הברכה הנוספת, ברכת המינים המוציאה מהקהילה את ראשוני הנוצרים שבתוכה. שמואל הקטן הוא זה שהתנדב ותיקן את הברכה הזאת. מה מיוחד היה בו בשמואל הקטן? הרב קוק מפנה את תשומת ליבנו, למימרה שאמר ונשתמרה בפרקי אבות:

שמואל הקטן אומר: (משלי כ"ד) 'בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. [אבות ד' י"ט]

רק אדם שזה כלל חייו, יכול לתקן ברכה אלימה ולהפעיל את הכוח באופן מדויק ללא חריגה אל כוחניות יצרית - כותב הראי"ה. אצלנו הבעיה הפוכה, מי שביצע פעולה אלימה - זוכה בברכת שלום רכה. הכיצד?! הנצי"ב מוולוז'ין, מורו של הראי"ה, כותב:

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, ברכו במידת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהיה זה העניין לפוקת לב.

פעולת הנקם וההרג עלולה לייצר בלב את מידת האלימות והכוחניות. הברכה היא - על פי הנצי"ב - שהלב יהיה לב של שלום, כלומר מעבר לפעולה ההכרחית יישאר לב של שלום ולא לב מלחמתי אלים. באופן זה מפרש הנצי"ב גם את פרשת עיר הנידחת. עיר הנידחת היא עיר שלימה שעבדה עבודה זרה. על פי התורה שבכתב - התורה שבעל פה ביטלה דין זה - יש להרוג את כל יושביה. על כך מוסיפה התורה:

וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ, וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. [דברים י"ג י"ח]

על הפסוק הזה כותב הנצי"ב, כי בניגוד לדין מוות המבוצע על ידי התליין, כאן מדובר במלחמה המבוצעת על ידי הצבא. יש חשש להתגברות מידת האכזריות, ועל כן הברכה היא 'ונתן לך רחמים'. התוצאה השניה היא שנאה של קרובי אנשי העיר למבצעים, ולכך באה הברכה - 'ורחמך'. התוצאה השלישית היא התמעטות הקהילה, ולכך באה הברכה - 'והרבך'.

הפעלת כוח דרושה בכמה מערכות, כמו מערכת הרפואה ומערכת הביטחון. מעשים שבהקשרים אחרים יוגדרו כאלימות וכפשע, מוגדרים בהקשר זה כמעשים המוסריים ביותר שיכול האדם לעשות. הבעיה היא, שהם יכולים לגרום לאדם לבצע אותם גם בהקשר אחר. סוכן מוסד לומד לשקר, וזה המעשה הראוי שעליו לעשות כדי לממש את המגמה המוסרית של הגנה על בני עמו וקהילתו. רופא לומד לחתוך בבשר החי, ומלאכת סכין זו היא המטיבה שבמלאכות. חייל לומד לירות באדם הניצב מולו, וזה המעשה הראוי במלחמת מגן. איך מחנכים את האדם כך שמלאכות קשות אלה תתבצענה רק בהקשר הנכון? הראי"ה כתב כך בספרו 'מוסר אביך':

יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכוח החכמה והבינה, שעולות למעלה מטבען של המידות, ומכניסות את המידות בחדריהן, ומציירות אותן כראוי, ומפרידות הראוי להפריד, - כל מדה ממדה שהיא מצרנית בטבעה, לקחת כל מדה בפני עצמה, שלא תעלה ערבונה עמה. וזהו כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל. [עמוד ס']

הבעיה היא שלעיתים יש בלבול, ואנשים מגנים את העושים במלאכה הקשה גם בהקשר הנכון שלה. גם על פנחס היתה ביקורת שכזאת:

ופנחס שלא ברצון חכמים.

אמר רבח יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'.

הבלבול הוא בין ביקורת מוצדקת על כוח כשהוא מופעל בהקשר לא נכון, ובין ביקורת שאיננה מוצדקת כאשר הוא מופעל בהקשר הנכון. בכל מקרה יש צורך במערכת אימון וחינוך שתכליתה ניסור המידות וזיקוק מידת הכוח הראויה ושמירה על גבולות האזור בו יש להפעילו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: כיפה

פ"ש עם ח"כ: ח"כ גדי יברקן

קרא עוד