חייבים לגבות את הכול בענן. ככה לימד אותי הבן שלי. כי אם לא מגבים עלולה כל העבודה ללכת לאיבוד. איפה נמצא הענן הזה? בשום מקום. וגם על השרתים של גוגל ומיקרוסופט ובכל מקום. לא רואים אותו, אבל בלעדיו עלולה העבודה כולה להתפזר ברוח. הענן מקנה לחומרים עליהם אנו עובדים חיי נצח. כבר אין צורך לחשוש מהחלפת מחשב, או מהארד דיסק שעבר זמנו - והכל בזכות הענן. אשרי הדור בו התרנגולת לומדת את עובדות החיים מאפרוחיה.
קצת מוזר. כי הענן הדוגמא האולטימטיבית לחוסר יציבות - מטוסים חוצים אותו ביעף וכאשר הוא שוכב לו בנחת על הכביש, בימי החורף, אנחנו עוברים דרכו. הוא בא והולך, נתון לגחמה של זרמי הרוח המשתנים. כך אנו אומרים בפיוטי יום כיפור: "אדם משול חרס הנשבר. כחציר יבש.. כענן חולף". מתברר שככל שהדברים הופכים לווירטואליים יותר ובלתי ניתנים למישוש, כך הם עמידים יותר לאורך זמן.
ארבע פרשות ברצף מקדישה התורה לעניינים טכניים של בניית המשכן. לשם מה? הרי מדובר בסיפור זמני - ארבעים שנה וגמרנו. לאחר מכן מקפלים הכול ועוברים למשכן של קבע. אז מדוע?
בסופם של כל שלבי התכנון והעבודה מגיע הרגע המכונן - "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד". מתוך עבודת הנמלים הטכנית כל כך במהותה צומחת ישות שמאחדת את הכול ומעניקה את הממד הנצחי המבוקש. ענן השכינה מגיע מתוך המשכן, מן הרוח שהושקעה בעבודת הקודש, מהנכונות והמאמץ האנושיים. "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" - אלפי פרטים טכניים יחד עם חכמה ותבונה הופכים להתגלות אלוקית בתוך ממד אנושי. עד כדי קושי של המציאות הזמנית והמוגבלת מטבעה למצוא מקום בתוך התגלות זאת - "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
המשכן "שוכן עמם בתוך טומאותם": הוא זמין תמיד. בכל עת ולכל מטרה. הוא גם נייד: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ". מעבר לכל החכמה האנושית היוצרת את הנוכחות האלוהית ישנה גם הנראות: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
הדברים חוזרים אל מקורם האבסטרקטי. מהמוח האנושי היוצר -"צלם האלוהים" ההומני החמקמק, דמות הבורא בכלי הנברא - יוצאים הדברים אל פירוטם המעשי בפעולות האדם, ובסופם חוזרים ונכללים בענן הציבורי (ולכל אחד מותר). וכך מופיע לו גילוי השכינה עם השלמת מעשי ידיהם - "שתהא השכינה שרויה במעשי ידיכם", כפי שבירך אותם משה. ושוב הרעיון שקרם אותיות תיבות וצליל וקצב, שב לו לרמת הבייטים הוירטואליים, כשהוא נושא בתוכו תמצית מרעיון רוחו של האדם, ואולי גם איזה ניצוץ קטן מצלם האלוהים שבו, אלא שעתה ניתן לעשות לוSHARE עם מקבילות יוצרות, רעיוניות או אנושיות, שלו.
לאן נעלם הענן?
שאלתי תלמידי חכמים ותלמידי ישיבה, אך ללא מענה. הוא מופיע פעם נוספת בוורסיה מופשטת (עד כמה שענן יכול להפוך למופשט...) בבית המקדש הראשון: "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל". אבל לאחר מכן הוא די נעלם לנו, יחד עם ההשגחה האלוקית הקרובה והמובנת מאליה. נצנצה מדי פעם אצל צדיקים שונים, אצל חוני המעגל, אבא חלקיה, אבל לא ממש פופולארית.
אז אנו לא יודעים לאן נעלם, אבל מהיכן הגיע? מהאוהל של שרה אימנו.
רבי שמואל מסוכטצ'וב, בספרו "שם משמואל", מצטט את דברי הרמב"ן על סיום בניית המשכן בהקדמתו לספר שמות: "וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם. ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".
המילים "עלי אוהליהם" צדו את עינו של ר' שמואל. הוא מסביר שזוהי חזרה אל האוהל של שרה אמנו שענן היה קשור עליו. אותו ענן שנעלם בגלות וחזר - והפעם בתוך האוהל - עם שוב הבנים אל אוהל האבות. "סוד אלוה עלי אוהליהם".
אופרטיבית הכול ברור עתה; נא לגבות בענן!
הרב בועז פש הוא ראש כולל תורת יוסף, במסגרת מכון הסמכה לרבנות ע”ש יוסף וגיננדל שטראוס, מבית אור תורה סטון