לאחר הציווי המפורט להקמת המשכן ותיאור הקמתו בפועל, הקטע החותם את פרשת פקודי, ואת ספר שמות כולו, מבטא הוויה חדשה, את תיאור כיסויו בענן והשראת השכינה עליו בפועל: "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לג-לח).
לפרשה החותמת את ספר שמות אין הקבלה מפורטת בציווי להקמת המשכן, והמוטיב של גילוי השכינה העתידי לאחר הקמתו מאוזכר בתמציתיות בכתוב הבא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח). בפרשת בהעלתך אנו שומעים שכיסוי הענן את המשכן היה ביום הקמתו: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר ט, טו). לפי הנאמר בפרשת פקודי הוקם המשכן בראש חודש ניסן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז). בפרשת שמיני מוזכרת בקצרה התגלות כבוד ה' אל כל העם ביום הקמת המשכן (ויקרא ט, כג).
ניתן להפנות לדמיון לשוני וענייני מובהק בין הפרשה החותמת את ספר שמות לבין פרשת כיסוי הר סיני בענן והשראת השכינה עליו לאחר מתן תורה (שמות כד, טו-יח). אולם אפשר להצביע על מערך השוואה נוסף הקשור לפרשה החותמת. כך במאמר הנוכחי נבקש להעלות את התובנה שסיפור משה בתיבה ויוכבד המסוככת והמגוננת עליו, הינם במישור הרעיוני מעין אבטיפוס בזעיר אנפין לפרשה המתארת את השראת כבוד ה' על המשכן, ונצביע על הקבלות רעיוניות בין הפרשות. זאת בהתאם לזיהוי של "שפרה" עם יוכבד, לפי הדעות שהמיילדות העבריות היו "אשה ובתה" או "כלה וחמותה" (סוטה יא ע"ב).
המילה "תיבה" שנעשה בה שימוש ביחס למשה; "תֵּבַת גֹּמֶא" (שמות ב, ג) ו"הַתֵּבָה" (שם, ה), יש לה שימוש מוקדם אחד בלבד בתורה בהקשר לתיבת נח. הבסיס התיאורטי לאפשרות ההשוואה בין סצנת תיבת משה לבין המשכן והפרשה החותמת את ספר שמות, מצוי בעובדה שבמקורות שונים, החל מספרות חז"ל, נערכת הקבלה בין תיבת נח לבין בית המקדש. וכך על דרך האנלוגיה פותחת הקבלה זו בפנינו אף פתח להשוואה בין תיבת משה למשכן.
נתייחס תחילה לתיבת משה עצמה. פתיחת התיבה על ידי בת פרעה מתוארת במילים הבאות: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה" (שם ב, ו). לפי הנאמר בבבלי סוטה (יב ע"ב) ראתה בת פרעה ששכינה עמו: "'ותפתח ותראהו את הילד' 'ותרא' מיבעי ליה [=היה לו לומר] א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו". באורח דומה מצינו בשמות רבה [מהדורת שנאן, א, כד(1), עמ' 77]: "'ותפתח ותראהו את הילד'. 'ותראה' לא נאמר אלא 'ותראהו'. אמר ר' יוסי בר חנינא: שראתה עמו שכינה, כלומר, ותראהו לשכינה עם הילד". אם כן, לפי הנזכר שרתה השכינה באופן ממשי עם משה בתיבה.
כמו כן, בשורה של מקורות ספרות חז"ל, למן ספרות התנאים, מוזכר שמשה היה שקול כנגד כל ישראל. יש מהמקורות המציינים שהיה שקול כנגדם בשעת אמירת השירה; ישראל מנו ביציאת מצרים שישים ריבוא איש, ושכינה שרתה עליהם בקריעת ים סוף ובמתן תורה. קיים מקום לומר שכבר עם לידתו נחשב משה כשקול בפוטנציה כנגד כלל ישראל, ומבחינה זו אפשר להשקיף על הימצאותו בתיבה כשהשכינה עמו כמקבילה ברמה הסמלית להשראת השכינה במשכן.
ההקבלה שאנו עורכים בין הסצנה של משה בתיבה לבין פרשת גילוי השכינה במשכן, זוכה לחיזוק מופלא בהקשר ליוכבד ולסמליות הטמונה בשמה, באופן שאפשר לקבוע כי יוכבד שגוננה על משה בתיבה מקבילה לענן הכבוד שכיסה את המשכן. בספרות חז"ל הקלאסית לא מובאים הסברים אטימולוגיים לשם יוכבד, כי אם לכינויים אחרים שבהם נתכנתה, ובכלל זה ל"שפרה". לעומת זאת, במדרש הגדול לרבי דוד העדני, מופיע ההסבר האטימולוגי הבא שמקורו נעלם: "ולמה נקרא שמה 'יוכבד', שהיו פניה דומין לזיו הכבוד" (מדרש הגדול, בראשית כג, א, עמ' שע). בהתאם לתפיסה זו נוכל לומר שבדמותה של יוכבד התגלם זיו הכבוד. קישור אחר בין יוכבד לזיו הכבוד מובא בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות: "'יוכבד' (שמות ו, כ) אותיות 'כבודי', על שם שיצא ממנה משה, שנהנה מזיו זוהר הכבוד" (תוספות השלם, חלק ו, עמ' קעה). בביאור זה מועלית זיקה בין מוטיב הכבוד לבין זיו הכבוד ששרה על משה. בהתאם לביאורים הללו אפשר לומר שמוטיב הכבוד הטמון בשמה ובאישיותה של יוכבד בהקשר לסצנה של משה בתיבה, מעורר מבחינה רעיונית הד מובהק לענן הכבוד ששרה על המשכן.
רבי מנחם עזריה מפאנו מציין ב"מאמר חקור דין" (ג, ד) כי יוכבד, שהשלימה את מניין הנכנסים למצרים, תפיסה המבוטאת בספרות חז"ל, היא כינוי לשכינה שירדה עמם, כאשר מוטיב ירידת השכינה למצרים יסודה אף הוא בספרות חז"ל. המחבר מזכיר בהקשר זה את דרשת השם יוכבד: "ושמה יוכבד אל תקרי 'יוכבד' אלא 'כבודי'", ומציין ששם זה עולה בגימטריה מ"ב, ומרמז לשם בן מ"ב אותיות.
ההקבלה בין סצנת תיבת משה לפרשה החותמת את ספר שמות בכוחה אף לבאר את מעורבותן הרבה של הנשים בתרומה למשכן. כשם שנשות ישראל; יוכבד, מרים ובת פרעה שלפי ספרות חז"ל התגיירה, היו מעורבות בהצלתו של משה, באותו האופן עתיד היה להתגלות דפוס פעולה דומה של פעילות נשית מוגברת סביב המשכן, שמצאה לה ביטוי בתפקיד המשמעותי שמילאו הנשים בכל הנוגע לתרומות להקמתו ולמלאכת הטוויה.
ההקבלה בין הסצנה בתחילת ספר שמות לבין הסצנה החותמת את הספר אף מורה שחתימת הספר היא כעין פתיחתו, והשוואה זו מעניקה מסגרת ותיחום לספר כולו. הזיקה בין הסצנות אף מטעימה כי כבר עם הולדת משה ניבטו שורשיו של המשכן ברמה הסמלית והמטפורית, שורשים שהיו קשורים קשר בל יינתק לאישיותו הרמה והנעלה וכן לדמותה של יוכבד. כך משה, שהיה שקול כנגד כל ישראל, כבר בינקותו שכן עליו אור השכינה שעתיד היה לשרות במשכן ובהמשך במקדש, אור שהואצל לו בחלקו מכוחה ובזכותה של יוכבד.