מה משותף לכל איסורי הנזיר?

אדם שנדר נזירות היה נאסר בכמה סוגי איסורים שונים - אכילת ושתיית ענבים ותולדותיהם, טומאה למת וגילוח. היסוד המקשר בין כל דיני הנזיר הוא הקטנת הנאות הגוף למינימום הנצרך

הרב אלדד יונה
י בסיון התשעח
,
24 במאי, 2018 17:00
ענבים

ענביםצילום: pixabay

אדם שנדר נזירות היה נאסר בכמה סוגי איסורים שונים- אכילת ושתיית ענבים ותולדותיהם, טומאה למת וגילוח. היסוד המקשר בין כל דיני הנזיר הוא הקטנת הנאות הגוף למינימום הנצרך לצורך קיום ובריאות הגוף, בכדי להשליט את היסוד השכלי- רוחני שבאדם ולהקטין את היסוד החומרי.   

בפרשתנו אנו קוראים על הדינים המיוחדים החלים על אדם שנדר נזירות. בפרק ו' (פסוקים א'-ח') מונה התורה את הדינים המיוחדים לנזיר: 
 
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל-נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹקיו עַל-רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה':

אם נסכם לעצמנו, יש כאן כמה איסורים שונים, שבמראה ראשון הקשר ביניהם לא ברור: 1) האיסור לאכול כל מה שמכיל ענבים, כולל חרצנים וזגים, וכולל, כמובן, יין מענבים. 2) האיסור לגלח שיער ראשו. 3) האיסור להיטמא למת, כולל לקרובים שכהן נטמא להם. (רמב"ם, הלכות נזירות, פרק ה' הלכה א'). 

האם יש קשר בין כל הדינים הללו של הנזיר? ומהי בעצם המטרה שלשמה אדם נדר נזירות מלכתחילה? הגמרא בתחילת מסכת נזיר (דף ב' עמוד א') מלמדת אותנו שמה גרם לסוטה לעבור עבירה זו שתיית יין, ולכן כל הרואה סוטה בקלקולה ראוי שילמד מזה ויזיר עצמו מן היין. כלומר, איסור שתיית היין נועד להרחיק את הנזיר מעבירה על דיני הצניעות. 

האם גם גידול השיער קשור לזה? הגמרא בנזיר (דף ד' עמוד ב') מספרת לנו: "אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו 'ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמיים', עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו 'כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". כלומר, גם לגבי גילוח מטרת האיסור היא שהנזיר לא יטפח מדי את חיצוניותו, מה שיכול להביאו לידי עבירה. 

רעיון דומה, המרחיב את הרעיון של הימנעות מחטא הקשור לענייני צניעות בדווקא, להשלטת עבודת ה' על התאוות החומריות באופן כללי, כותב ספר החינוך (מצווה שע"ד): "כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחויב כדי להיות קילוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו'... ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שיכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלקים הנצבים עליו, ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חומר, ואחר שנשתעבד לזה מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. 

"ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שיכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו... וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבר תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתית היין וגידול השיער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל, ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכן עליו, ויתקים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שיתוף החומר שבו". 

כלומר, היה לה' עניין גדול בבריאת אדם שמורכב מחומר ושכל דווקא, ושאף על פי כן יגיע להכרת האלוקים. לצורך כך, חובה על האדם לשמר את גופו החומרי, אבל מומלץ שימעט בהנאות שאינן נצרכות כלל לצורך קיום ובריאות גופו, בכדי להעצים את היסוד השכלי ככל הניתן, וזאת בתנאי שעדיין ישמר את כל הנצרך לצורך קיום ובריאות גופו החומרי, שהרי כל הרעיון של יצירת האדם היה יצור חומרי שבכל זאת משליט שכל על החומר. 

ועדיין נשאר לנו לבדוק, כיצד ההימנעות של הנזיר מלהיטמא למת עוזרת להשגת המטרה הזו, והרי דווקא היטמאות כזו אמורה לכאורה להחליש את יצר התאוות שבאדם ולחזק אצלו את היסוד השכלי, וכמו שאמר קהלת (פרק ז' פסוק ב'): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל-הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ". 

את זה מסביר לנו החינוך במצווה שס"ב: "לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטמאה (ויקרא י"א מ"ג) 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'. ודרשו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמתם בם. כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטמאה". כלומר, ישנו ענייני סגולי שהטומאה מטמטמת את השכל. הנזיר, שכל מהותו היא חיזוק היסוד השכלי שבו, אינו יכול להיטמא למת, שכן זה יפגע בכל המטרה שבגללה הוא נזיר. 

היסוד המוזכר לעיל, מסביר לנו גם את דברי הגמרא במסכת תענית (דף י"א עמודים א' וב'), לגבי תעניות נוספות שאינן חובה שאדם קיבל על עצמו, שבהתחלה מביאה מחלוקת "אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא...ר' אלעזר אומר נקרא קדוש" ובסוף מציינת "לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה". כלומר- אם המתענה איננו פוגע בבריאותו כלל חלילה ע"י התענית, הרי שיש מעלה בתענית שהוא הקטין את תאוותיו והגביר כוח שכלו. אבל, אם חלילה התענית מזיקה לו, הרי שהוא חוטא בעצם התענית, שהרי הוא פוגע ביסודות של הבניין החומרי שעליו מושתת השכל של האדם, בניגוד לכוונת הבורא בבריאת האדם מחומר ורוח דווקא.

הרב אלדד יונה הוא ראש בית המדרש חי"ש - בית מדרש חרדי ישראלי (זרם חרדי המאמין שעל החברה החרדית להשתלב במדינה ובחברה, תוך שמירה על צביונה ואורחות חייה). 
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 ירי מרצועת עזה. ארכיון צילום: פלאש 90. מנדי הכטמן

שבת מתוחה בדרום: חמאס ירה רקטות לעבר באר שבע. צה"ל תקף ברצועה

קרא עוד