צדיק תמים?

שני ציווים שונים על הכנסת הבהמות לתיבה מופיעים בפרשת השבוע. מדוע נעשה שינוי בציווי ?

הרב צחי הרשקוביץ 07/10/10 00:00 כט בתשרי התשעא

הכתוב בפרשת נח מציג שני ציוויים שונים על הכנסת הבהמות לתיבה. תחילה מצווה הקב"ה את נח (בראשית ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", אולם מיד אחר כך מצווה הקב"ה צו שונה (שם ז, ב-ג): "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". שינוי זה מחייב מחשבה הן מצד עצמו, מדוע שינה הקב"ה את הוראתו, והן מצד תוכנו (מדוע דווקא הבהמות הטהורות צריכות לנכוח בתיבה פי שלוש וחצי יותר מהבהמות אשר אינן טהורות).


מובן מאליו שכבר רבותינו נתנו דעתם לשאלות אלה. כיוון פרשני מרתק מופיע במדרש שמות רבה פרשת ויקהל נ, ב:

" תן לחכם ויחכם עוד, זה נח. שאמר לו הקב"ה מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו , וכשיצא מה כתיב? ויבן נח מזבח לה . מאי ויבן? נתבונן ואמר, מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים? לא שהיה רוצה להקריב לו מהן?! מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה. הוי תן לחכם ויחכם עוד, לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו".


לפי המדרש הקב"ה כלל לא ביאר לנח מדוע יש צורך בשינוי המצוה והודפה על כמות הבהמות הטהורות. אי מתן ההסבר גרם לכך שנקודה זו הציקה לנח, והוא הסיק ממנה שעליו לנדב מהבהמות הטהורות לשם שמיים אחרי היציאה מהמבול. מדרש זה מלמדנו, הלכה למעשה, שהצווי על הוספת הבהמות הטהורות היה מעין מבחן לנח, לתבונתו ולשאיפותיו הדתיות. רבנו בחיי על אתר מוסיף ומבאר שבעוד על השניים שניים הורה הקב"ה שהם יבואו לבדם לתיבה, את הצווי על השבעה שבעה הניח בידי נח, בכדי שיטרח במצווה. הוא דייק זאת מהשינוי בלשון הכתוב. בצווי הראשון מובא: "שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה", תביא, משמע שהם יגיעו עד התיבה, ויהיה רק צורך להביאם פנימה. מנגד, על השבעה כתוב: "תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה", ודפח"ח.


ערעור על ענין הבאתן של הבהמות העודפות לטובת הקרבנות מצוי במשנתו של ר אפרים מלונטשיץ, תלמיד מהר"ל מפראג, בספרו הנפלא "כלי יקר". הכלי יקר פותח בשאלת מפתח, הלא לא כל המינים הטהורים הותרו בהקרבה (כדוגמת הצבי, היחמור, וכדומה), וממילא מדוע יש צורך בהוספת בהמות מכל המינים, ולא רק מהבהמות המותרות בהקרבה? לכן, גם הוא מחזק את סברת החזקוני שתכלית הבאת הבהמות העודפות היתה שימור המאזן האקולוגי ודאגה לעתידם הקולינרי של שומרי התורה. אמנם, נח לא היה מודע למגבלות שעתיד הקב"ה להטיל על הקרבת בעלי חיים מסויימים, והוא הקריב באמת מכל הבהמה הטהורה. אך לפי הכלי יקר הקב"ה שהריח את ריח הניחוח של הקרבנות אחרי המבול התייחס בזה רק לקרבנות הכשרים להקרבה, ואילו ביחס לכל השאר היה נח "כמחתך בשר בעלמא" (ראו גם חזקוני, שקדם לכלי יקר, ואור החיים הקדוש על אתר).


ביאור מופלא לסוגיה זו, ואחד הבודדים שנותן, לטעמי, פשר לצו הכפול המשונה, מצוי במשנתו של אחד מגדולי אדמו"רי פולין, ר אלימלך מגרודזיסק, בעל מחבר דברי אלימלך ואמרי אלימלך. ר אלימלך היה אביהם של האדמו"ר מפיאסצנה (ר קלונימוס קלמיש שפירא) ושל האדמו"ר החלוץ (ר ישעיהו שפירא), ונחשב בזמנו לזקן אדמו"רי פולין. בשבוע הקרוב יחול יום השנה להרצחו של האדמו"ר מפיאסצנה, ד מרחשוון תש"ד, לשם הגיע אחרי ששרד את מוראות גיטו ורשה. ר אלימלך התחבט גם הוא בשאלה מדוע נדרש צווי כפול על הבאת הבהמות, ותשובתו המופלאה מאירה את הפרשה כולה. לדעתו, ראשיתו של הצווי על נח שם את הבהמות במרכז הדיון. לאמור, המטרה הראשונה של הכנסת החיות לתיבה היתה שימור עולם החי לאחר המבול, ונח, שעליו, כמו גם על כלל האנושות, נגזרה הגזרה, נבחר להיות שומר החיות, מחמת היותו הפחות נפסד בבני האדם. אולם, בתווך בין הצווי הראשון על הכנסת הבהמות לצווי השני מופיעים שני פסוקי מפתח (ו, כב - ז, א):

"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה. וַיֹּאמֶר ה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".


קודם לכן היה נח במדרגת "צדיק תמים", כלומר מוכר ברבים כצדיק. אולם, עתה משנגזרה הגזרה על כלל האנושות, נח עשה את מעשיו לפני הבורא בלבד, כלומר התבררה מעלתו העצמית, אל מול קונו, ולא רק לשם התדמית שלו. כעת, נח מוכתר בתואר "צדיק לפניי", לפני ה. משכך, נפתח נפתח הראשוני של התשובה, ונפתחה ההזדמנות לנח להעלות קרבנות אחרי המבול, ולהבטיח קשר עמוק של ברית בין הקב"ה לאנושות.


לשון אחר, וכמיטב המסורת של ההתבוננות הפנימית החסידית. צדיקותו של נח היתה מוטלת בספק כל זמן שהיא נבעה ממעמדו החברתי הייחודי. נח היה צדיק מכח המקום החברתי אליו נקלע, אך צדיקותו לא עמדה במבחן אישיותו. לימים, כאשר השכיל להתמיד בדרכו חרף ההשלכות החברתיות הקשות, וחרף העובדה שלמעשה לא נותר עוד על מי "לעשות רושם" בצדיקותו, רק אז נבחר נח להיות מייצג העולם בפני ה, מעלה הקרבנות.


מכאן למדנו עד כמה העמידה המנהיגות הרוחנית היא פרי של עבודה אישית, של עמל מדותי, ולא של מעמד ציבורי גרידא. צדיק, תמים ככל שיהיה, נבחן בכל עת אל מול הקב"ה, ולא לנוכח מעמדו החברתי הרם והנישא.


הרב צחי הרשקוביץ רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר