פרשת נח

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת נח הוא סיפור דור הפלגה ומגדל בבל. במרכזם באה לידי ביטוי בעייה שתלווה את האנושות בכל דורותיה, ושהפכה למרכזית בתקופה החדשה, בעיית הלאומיות.

פרופ' שלום רוזנברג 01/09/03 00:00 ד באלול התשסג


רבים הם הנושאים המצויים בפרשתינו. מתחילה היא בדורו של נח, ומסיימת בדורו של אברהם. מתוארים בה פרקים רחוקים בתולדות האנושות, אך למרות ריחוקם הם קרובים לנו, וככל הפרשיות הראשונות של התורה מהווה היא מעין מבוא לבעייותיה של האנושות בת-זמננו, ולתולדותיו של עם ישראל. אכן, אנו קוראים פרשות המתוארות לכאורה כשייכות לעידן אחר, והנה הן מתארות אותנו ואת בעיותינו הקיומיות. הן מבוא והסבר למה שעתיד להתרחש מאוחר יותר.

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת נח הוא סיפור דור הפלגה ומגדל בבל. במרכזם באה לידי ביטוי בעייה שתלווה את האנושות בכל דורותיה, ושהפכה למרכזית בתקופה החדשה, בעיית הלאומיות.

לכאורה פרשת מגדל בבל מלמדת אותנו שהלאומיות היא עונש. האנושות היתה "שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא א). האדם חולם על אחדות האנושות כולה, אולם הקב"ה מעניש את האנושות על יומרתה זאת. או אז נולדים הפילוג ואי-ההבנה בין בני האדם, וקבוצה אחת לא תבין את לשונה של קבוצה אחר: "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". גם בדברי הנביאים מוצאים אנו את המשכה של השקפה זאת. אחרית הימים מתוארים על ידיהם כהתגברות על הפילוג. והנביא צפניה מנבא בשם ה', שבאחרית הימים "אהפך אל עמים שפה ברורה" (צפניה ג ט), כלומר אביא את כולם להבין איש את שפת רעהו.

מה ערכו של הפילוג הלאומי? נדמה לי שהטיב להסביר זאת ר' שמשון רפאל הירש. שתי תופעות יסוד של האנושות מובאות לפנינו כעונש בפרשיות הראשונות של התורה: העבודה והלאומיות. ר' שמשון רפאל הירש הגדיר אותן יפה כעונשים מחנכים. הן מוטלות עלינו כעונש, אך העונש אינו כולו שלילה, הוא בא לחנך ולעצב את האנושות.

הביטוי החשוב ביותר של העונש הזה שלא תקום אימפריה עולמית שתצליח להטיל את מרותה על כל הארץ: "וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". זוהי הבטחה לפיה לא יוכלו הכובשים הגדולים, למן סרגון ועד לנפוליון ורודני דורנו, להגשים את חלומם של כיבוש אוניברסלי. אולם, יתירה מזאת, זוהי לדעתי גם הבטחה שמימית מופלאה, שרואה סכנה אף בקיומו של חזון אחדות אנושית בעולם בלתי מושלם. למרות האידיאליות שבו, חסד עשה הקב"ה עם האדם, שלא נתן לו להגשים את חלומו האוטופי, אחדות אנושית תוך ביטול כל הגבולות. חסד עשה הקב"ה שאיפשר לאדם למצוא מחסה מחוץ לאותה אימפריה של קונצנזוס. גורלה של האימפריה הקומוניסטית, והרטוריקה של אחוות עמים בה היא הלעיטה אותנו שנים רבות מהוות גם הן הוכחה של הסכנה הגדולה שהיתה כרוכה בחזון צבוע זה. ההסטוריה היהודית היא עדות מתמשכת לחשיבות החסד האלקי הזה, לקיומו של מקלט מחוץ לאימפריה הגדולה והמנצחת.

*****

האוטופיה הגדולה לאחדות אנושית בה לא יהיו יותר הבדלים בין בני האדם מובנת מאוד לדורנו. מאה, ואולי מאה וחמישים השנים האחרונות היו עדים לסכנות הגדולות שהולידה הלאומיות. ולמרות זאת, לימדה אותנו אותה הסטוריה שהסכנות שבאו מחלומות על-לאומיים היו לא פחותות מהן. התנועה הלאומית היהודית, ובתוכה הציונות, היתה נסיון להביא את היהודי לידי תודעת מצבו, להבין שהוא מהווה עם. כל חלום אוטופי המוחק עובדה זאת אינו רמאות עצמית. אם להשתמש בלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק אנו הופכים כאן מודעים ל'גורל'. אלא שמעבר לגורל יש במציאות הלאומית גם 'יעוד'.יש ברעיון הלאומיות פן נוסף. לא יתכן לפתח את האדם אלא על ידי פיתוח האפשרויות השונות שבו. אם נזכה (?) לתרבות אוניברסלית ללא עת, התרבות האנושית תאבד הרבה מתכניה. ואת זאת הבינה גם ההגות הסוציאליסטית שעד מהרה התחילה לדבר על שחרור לאומי וגאולת העמים.

היחס אל הלאומיות היא שוב דוגמה לאחד היסודות החשובים שאנו יכולים ללמוד מתולדותיה של המחשבה היהודית. ניתן לאפיין את היהדות כאמונה במשיח המלווה בכפירה במשיח שלכאורה כבר בא. כאן היה נעוץ אחד ממוקדי המלחמה הרוחנית-דתית כנגד הנצרות. אולם, לא רק נגדה. אי אפשר לטעון שהמשיח כבר בא בעולם שטרם נגאל, בעולם בו הזאב עדיין מחפש לטרוף את הכבשה. האמונה חייבת להיות מלווה במאבק נגד האשלייה המציירת עולם שאיננו קיים. אנו רתומים לפעמים למשימה טראגית. לפעמים המעפילים להר מהווים סכנה, כפי שלימדנו משה רבינו. אנו חייבים להלחם כנגד אידיאלים, לכאורה בשמם של עמדות פרימיטיביות, אך לא מפני שאנו רשעים אלא מפני שאנו משוכנעים שיריבנו עוורים, והם מנסים להפוך אותנו לדיירים בעולם אשלייתי שאינו קיים כלל וכלל.

עולם אשלייתי כזה היה העולם האוטופי בו לא זקוקים אנו יותר לגבולות בין עמים. סמל לעוורון מעין זה הוא עבורי ההסטוריון הידוע שמעון דובנוב, שחשב שעם ישראל הוא עם שפיתח צורת קיום מתקדמת יותר מצורת הקיום הפוליטית הרגילה. כשם שהעמים מייצגים שלב מתקדם יותר, אם נשווה אותם לשבטים הפרימיטיביים, כך מייצגת היהדות שלב מתקדם יותר שאינו זקוק יותר לסממנים הפוליטיים, כדי להתקיים ולהתפתח. שוטר לטבי רצח את דובנוב הישיש, השואה רצחה את חלומו. אך למרות זאת עדיין שומעים אנו בכל מיני צורות את הטענה שהלאומיות הנה שריד פרימיטיבי. טענה זאת מרגיזה במיוחד אצל אותם האנשים שנלחמים לזכויותיהם הלאומיות של האחרים אך בזים לזכויות עמם. על כל פנים, אלו ואלו חוטאים בשכחה איומה, שכחת ההבחנה שבין הווה לעתיד, בין הריאלי לבין האוטופי

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר