הקשר בין השף אייל שני לפרשת נח

למה אנחנו אוכלים? כדי להיות שבעים? כבר שנים שהאוכל הפך למשהו אחר לגמרי. ארי גייגר לומד מפרשת נח את מה שמאסטר שף השכיחה

ארי גייגר
ג בחשון התשעז
,
04 בנובמבר, 2016 10:19
Kobi Gideon / Flash90

Kobi Gideon / Flash90צילום: Kobi Gideon / Flash90

אני לא אוהב בצל. מעולם לא סבלתי את הטעם שלו. באחד מימי השבוע קניתי כריך טונה. כדרכי, שאלתי לפני כן אם בטונה יש בצל. נאמר לי שלא. וכמו שקורה לא פעם, בטונה כן היה בצל. אכלתי את הכריך כי באותו רגע לא היה לי משהו אחר, אבל לא נהניתי מהאכילה. כשסיימתי ונפניתי לברך ברכת המזון, שאלתי את עצמי האם מעיקר הדין יש עלי חובה לברך, שהרי לא נהניתי מהאוכל. התשובה שלי היתה שבתורה כתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך". לא כתוב "ואכלת ונהנית וברכת".

מדוע יש צורך להזכיר זאת?

בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים בתכניות אוכל, שבהן מחפשים את המסעדה הטובה ביותר, מתחרים על הכנת מתכונים מתוחכמים ומסובכים מחמרי גלם שלא שערום אבותינו ומנהלים דיונים אקדמיים ארוכים על טעמים, מרקמים ויחסים בין חלקים במנה. כידוע, המועמד הבלתי מעורער לפרס ישראל בלהג על אוכל הוא השף אייל שני.

בפרשת השבוע אנו קוראים על ההיתר שניתן לבני האדם לאכול בשר אחרי המבול. בדרך כלל מדברים על זה בהקשר של צער בעלי חיים ועד כמה זה מוסרי לאכול אותם ולענות אותם בדרך לשחיטה. אבל ניתן להעלות עוד פן שקשור להיתר הזה - התפיסה שלנו בעניין האוכל שאנחנו אוכלים.

נראה לי שבהשפעת תכניות האוכל (יחד עם מדורי האוכל והמסעדות בעיתונים) אנחנו מתחילים לאבד את האיזון הנורמלי בין המימד הבסיסי באכילה - הצורך בקיום הגוף - לבין יסוד ההנאה מהאוכל. נראה שבשורש העניין נמצאות שתי תפיסות עולם שונות. האחת, תפיסה שבה החזיקו כמעט כל בני האדם ביקום עד לאחרונה (וגם רוב בני האדם כיום) - אנו אוכלים כדי לשבוע ולקיים את הגוף על מנת לצבור כוחות לביצוע המשימות שמוטלות עלינו. אם האוכל טעים - מה טוב. זה לא יותר מבונוס. תרבות הגורמה מבוססת על הנחה אחרת לגמרי: אוכלים כדי ליהנות מטעמים מענגים, מגוונים, אקזוטיים. תפיסה הדוניסטית. מספרים שבתקופת השקיעה של רומא היה נהוג במשתאות שם לאכול ולהקיא לסירוגין על מנת שניתן יהיה להמשיך לאכול עד בלי די. במסעדות הגורמה הבעיה הזאת לא קיימת: שם מגישים מנות זעירות. למי שמתפלא, ההצדקה לסכום האסטרונומי שעולות המנות האלה מצויה באותה תפיסה בדיוק: את הכסף משלמים על ההנאה, לא על השובע. מי שרעב - שיאכל בבית לפני שהוא בא למסעדה.

לפני כמה שנים קניתי מכונית יד שניה. בזמן שהרכב שהה במכון לבדיקת קניה, הלכתי עם המוכר לקניון הסמוך כדי לאכול יחד. כשראה המוכר את קומת האוכל בקניון, הוא אמר בצער: אין כאן מקום שבו אני יכול לאכול. שאלתי מדוע, והוא הסביר לי שבתור תחביב הוא כותב ביקורת מסעדות באתר אינטרנט. לכן הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות סועד בדוכן אוכל מהיר או במסעדה של אוכל פשוט. בסוף הוא נשבר ובחר במקום שנראה הכי סביר מבחינתו - דוכן עם אוכל אמיתי (לא המבורגר או שווארמה בפיתה) - וקיווה שלא יתפסו אותו על חם. האנקדוטה הזאת משעשעת ואפילו קצת מגוחכת. כי בעצם יש כאן לא יותר מניסיון ליצור רושם מוטעה כלפי חוץ. גם אותו מוכר, ואפילו השף אייל שני לא אוכלים מדי בוקר סלסלת ירקות מוגשת על מצע עלי מנגולד עם נגיעות טפנד ובצלצלי שאלוט. גם הם מכינים לעצמם פרוסה עם קוטג' או לחמניה עם חביתה וסלט.

למרות שזה לא אחד מהנושאים הבולטים בתורה, הוא שב ועולה על פני השטח במספר מקומות, עד שניתן לומר בבטחה שלתורה יש מה לומר גם בעניין הזה. מלכתחילה היינו אמורים לאכול פירות ועשבים. בלית ברירה הותר בשר החיות. גם לאחר שהוא הותר הוטלו עליו הגבלות שונות. בני נח נאסרו באבר מן החי. על עם ישראל נאסר במדבר לאכול בשר מבלי להקריבו במשכן. רק חלק קטן מהחיות הותרו לו באכילה, וגם הן רק אם הן לא טריפות ורק אם נשחטו כהלכה. ועל כל אלה נוספות מצוות רבות ואיסורים שונים מכיוונים אחרים. כאמור, חלק משמעותי ממערכת ההגבלות האלה קשור ליחס לבעלי החיים ולבריאה באופן כללי. אבל בהקשר הרחב יותר יש בכך גם אמירה בעניין היחס לאוכל: המזון ניתן לנו קודם כל ובעיקר על מנת לכלכל את גופנו ולאפשר לנו לתפקד. הנאה מהאוכל אינה פסולה אבל אסור לבלבל בין עיקר לטפל.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפתלי בנט צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"צעדים שעוד לא ננקטו": ה'תכנית הלאומית' של בנט להתמודדות עם הקורונה

קרא עוד