פרשת מקץ: על התבונה היוצרת

פתרונו של יוסף לחלומות פרעה, מעורר השתאות והערצה. עד כדי כך, שפרעה מעביר את השליטה על ממלכתו, לידיו של העבד האסור בבית האסורים:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו:
'הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ,
אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!'

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף:
'אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת,
אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי,
וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי,
רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.'

מה כל כך מרשים בפתרונותיו של יוסף? מה הברק המניע את מלך מצרים למעשה רדיקלי שכזה? בואו ונתבונן בשני החלומות, נעקוב אחר השלבים לפתרון ונבחן האם באמת היתה כאן חכמה יוצאת דופן?

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה:
'חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא.
אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.'

יוסף לוקח את שני החלומות, חלום הפרות וחלום השיבולים, והופך אותם לחלום אחד. לשם כך הוא צריך לבצע הפשטה, הליך מחשבתי אנאליטי שאיננו מובן מאליו. הוא שם בסוגריים את הפרות, ושם בסוגריים את השיבולים. כך מתקבלים שני חלומות על שבעה 'דברים' מופשטים - שעברו תהליך של הפשטה.

לאחר מכן הוא מורה, החלום בא להראות את אשר ריבונו של עולם עושה - כלומר: את העתיד. בכך הוא יוצר המרה. מחלום שאפשר לפרשו כמתאר את העבר [כבפרשנות הפרוידיאנית] או את ההווה, לחלום המוסב אל העתיד. כאן נדרשת גם הנחת יסוד - החלום יכול להטרים את העתיד. זאת הנחת יסוד מטאפיסית, המצטרפת ליכולות האנאליטיות של יוסף בהצטרפות מיוחדת ומרהיבה.

שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה,
וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה,
חֲלוֹם אֶחָד הוּא.

וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה,
וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים
יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה,
אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.
 

לאחר ה'הפשטה', באה ה'הלבשה'. משבע הפרות ושבע השיבולים נותרו שתי שבעיות של 'דברים' שהפכו לשביעייה אחת. עתה 'מולבש' על ה'דברים' תוכן - 'שנים'. זאת יכולת יצירתית, הדורשת אינטואיציה או בשפה הדתית - התגלות. גם אם הולכים עם יוסף, הרי שבעת ה'דברים' יכולים להיות אין סוף דברים: שבעה אנשים, שבעה נהרות, שבעה אסמים ועוד ועוד. יוסף בוחר להפוך את החלל לזמן, להעמיד את שתי השביעיות שהפכו לאחת על שבע שנים. זה פותח פתח לאשש את המרכיב הקודם - הפיכת תמונה המתארת את העבר או את ההווה לתמונה המתארת את העתיד. הוא הדבר אשר אמרתי אומר יוסף לפרעה, ומציע על המנגנון המתוחכם שהוא בנה. הזמן מתאים יותר לתיאור העתיד.

הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת,
שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן,
וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.
וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי,
כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד.

לאחר שהפרות והשיבולים הומרו לשנים, אפשר להמיר את המלא ואת השדוף לשובע ולרעב. זה מהלך יותר הגיוני מאינטואיטיבי, הוא דורש יכולת התאמה יוצרת של רכיב לרכיב. מהלך מבריק יותר, הוא הפיכת האכילה המלווה ב'ולא נודע כי באו אל קרבנה' - לשכחה. זאת הפשטה יצירתית במיוחד.

'וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם,
כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,
וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.'

כאן מבריק יוסף קודם כל בשאלת שאלה: הוא לא מקבל את שני החלומות כנתון, אלא לאחר ההפשטה ההופכת אותם לחלום אחד - שואל: למה פעמיים? ותשובתו שוב חוצה את גבולות הנתון אל מחוזות האינטואיציה ההתגלות והנבואה: ראשית - מפני שהדבר נכון בעיני ריבונו של עולם, שנית מפני שהוא ממהר לעשותו. יוסף לא מסתפק בפתרון החלום, ופורץ את גבולות הגזרה שהתווה לו פרעה. הוא מייצר תכנית אופרטיבית לפתרון המשבר העומד בפתח. התעוזה הנדרשת ממנו היא כפולה: ראשית - מול פרעה שלא ביקש ממנו תכנית פעולה אלא פתרון לחלומות. שנית - מול ריבונו של עולם, שאת תכניתו הוא הולך להפר:

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם,
וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ,
וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.
וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה,
וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה
אֹכֶל בֶּעָרִים
וְשָׁמָרוּ.
וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ,
לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,
וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.

יוסף ממשיך לפרוץ מסגרות, אפילו כאלה שהוא עצמו יוצר. הוא מייעץ לפרעה להפקיד איש חכם על הארץ. מה תפקידו? לייצר תכנית לקדם את הרעב וליישם אותה. יוסף לא מחכה לראות שפרעה יקבל את עצתו, הוא ממנה את עצמו ליועץ ומתווה את התכנית. הוא מלא בביטחון עצמי שפתרונו נכון, עד שעל סמך הנחת העבודה הזאת - שיהיה רעב בארץ - הוא כבר מתמודד אתו. מעבר לכל אלה, מי שכמונו מכיר את יוסף מנעוריו, עומד נפעם ונדהם. הזה בעל החלומות? הנער הרומנטי ההוזה בכוכבים שרגליו אינן נוגעות בקרקע?! יוסף פורץ את גבולות אישיותו, ומגלה בעצמו בצד כוחות החלום השיריים, יכולות מעשיות עצומות. אם מתבוננים בכל אשר פרשנו כאן, אפשר להבין את תגובתו של פרעה, ואפילו את נכונותו להפקיד את גורל ארץ מצרים בידיו של יוסף.

אליעזר שבייד כתב ספר מרתק וחשוב: 'נביאים לעמם ולאנושות'. הוא מראה בספרו, כיצד אבות הציונות - משוררים והוגים - ראו את עצמם כנביאים. יש טשטוש מושגי בהגדרות ה'נביא' ה'משורר' ו'ההוגה', המאפשר ליוצר לנוע בין הזהויות הללו. יוסף גם הוא נע בין כמה גדרות של הגדרות: בין ה'חולם' ל'פותר' ל'נביא' [היודע מה עומד לקרות בעתיד] ובין ה'מנהיג' המוביל תכנית להתמודדות עם בעיית הרעב. שבייד מונה חמש תכונות של משוטט הזהויות הזה, מעניין להשוותן ליוסף:

• דיבור בשמו של ריבונו של עולם.
• תודעת הכרח לקיום השליחות הנבואית.
• תודעה בדבר אסון ענק המתקרב, ומהווה גם פוטנציאל לגאולה.
• חזון לתיקון רוחני ומעשי.
• הטלת אחריות על בני האדם לתיקון.

ועתה נתבונן ביוסף: הוא אמנם לא מדבר בשמו של ריבונו של עולם, אבל הוא יודע את כוונותיו [א]. הוא לא מדבר כנביאים על ההכרח למלא את השליחות, אבל - כאן ובמקומות אחרים - הוא מודע לכך שריבונו של עולם שלח אותו [ב]. הוא צופה את האסון הגדול - שבע שנות הרעב [ג]. יש לו חזון לתיקון - יותר מעשי מאשר רוחני [ד]. הוא מטיל את האחריות לביצוע על פרעה [ה].

כך, כמו ביאליק, אחד העם, א.ד גורדון, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, הרמן כהן, הרב קוק והשל [הדמויות אותן מנתח שבייד], גם יוסף נע בין הזהויות. כמו ביאליק בשירו 'לא תימח' הוא חווה את עומק המשבר, כמוהו הוא הופך את השבר לנחמה:

אך מאמין אנכי כי-נביא עוד נקים,
שיוריד לעיני העולם עוד דמעה,
והרעים עוד קינה להרגיז שחקים
ואחז כל-בשר פלצות לשמעה.

הוא עצמו הנביא, והוא עצמו המגשים את הנבואה ומממש אותה. כמו אורי צבי גרינברג  - בשירו 'עם אליק הנפח' הוא משורר:

כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים
וגופי ביניהם כגוש המתכת להיתוך...
 

ובשיר 'גבול הדורות':

אך קול שדי בי מדבר: חיה בליל העתי פה
לאור הנס ההיגיון אשר לבלב בפנים גזענו
על גודם גני חשבוננו, עת חוקי השכל כלו.
קול שדי הוא המחוקק בי ואומר:...

הצירוף הנדיר והמרהיב ביוסף של פריחה אינטלקטואלית של מחשבה מופשטת עם פריחה אינטואיטיבית ופורצת גבולות, עם ביטחון עצמי ויכולת השתנות עצמית, התמהיל הוויטאלי הזה - עושה את העבודה, כובש את לב פרעה ואת לבבות הקוראים שבנו.