על השכחה ועל הזיכרון האקטיבי

יש שכחה סבילה, המושא נמחק מהתודעה והאדם עומד חסר אונים מול הנשכח והלא ידוע. אני לא זוכר היכן הנחתי את המפתחות, הייתי רוצה לזכור - ואני לא מצליח. יש שכחה אקטיבית. האדם מכריע מנימוקים שונים, לשים התרחשות מסוימת בסוגריים. חטאתי, עשיתי כל שביכולתי לתקן, ובכל זאת המעשה נעשה

ד"ר משה מאיר 09/12/15 15:36 כז בכסלו התשעו

על השכחה ועל הזיכרון האקטיבי
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

דומה, שאין לנו דמות תנ"כית שעברה מהפך בחייה כיוסף. מעוזר לרועי השוליים - בני השפחות, למשנה למלך מצרים שעל פיו ישק כל העם המצרי. איך אדם מכיל בתודעתו מהפך שכזה? איך הוא כולל שני פרקים שונים כל כך? יתרה מזו, הפרק הראשון הוא פרק טראומטי, בו הסביבה האמורה להיות הבטוחה והתומכת הפכה לרודפת וכמעט להורגת. איך מתייחסים בפרק השני לפרק ראשון אפל כל כך? התמודדותו של יוסף נרמזת בשמות שנתן לבניו:

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

יוסף מתחתן עם בת מצרים מיוחסת, ובכך מקבע את הקרע ואת ההתרחקות מבית אביו. שם בנו השני מורה על כך שהפרק השני בחייו הוא פרק פורה חי וטוב. שם בנו הראשון מגלם את היחס לפרק הראשון שבחייו. פשוטו של שם ופשוטו של מקרא, הם כפירושו של הספורנו [פרשן איטלקי מיוחד, חי במאות ה15-16]:

'כי נשני אלהים'. כעניין לעתיד, כאמרו 'כי נשכחו הצרות הראשונות' (ישעיהו ס"ה ט"ז).

'נשני' משמעו 'השכיחני'. השם מגלם את מחיקת העבר, שכחתו, הפניית כל ארוס החיים אל ההווה ואל העתיד המצויים - על פי הכרתו של יוסף - בארץ עוניו הלא היא ארץ מצריים. הפרשנות הזאת נראית כקרובה לפשוטו של מקרא, אך היא קשה מאוד מבחינה קיומית. כך כותב עליה הרש"ר הירש:

'נשני' - מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה?! יוסף קורא שם לבכורו על שם שהאלוהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות - אדם חסר לב!

מנקודת מבטי, הקושי הקיומי אסור לו שיטה אותנו מהפרשנות. דווקא העמדה זו של הפסוקים חושפת את אישיותו המופלאה המיוסרת והחזקה של יוסף. הוא אכן החליט להשכיח את הפרק הכואב והאפל בחייו, וביטא זאת בקריאת שם בנו הבכור. פרשנות זו פותרת עוד חידה שהטרידה אותי שנים רבות. בסוף ימיו של יעקב, הוא קורא ליוסף ומברך את שני בניו. התמונה חזקה ודרמטית, וזכתה אף לציור מופלא של רמברנדט:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. [בראשית מ"ח]

מה ראה יעקב ליטול את הבכורה ממנשה? אפשר כמובן לומר שיעקב כנביא צפה את העתיד ובו אפרים עולה על מנשה. היסטוריונים וחוקרים יכולים לומר שיש כאן מבט לאחור המסביר את עליית אפרים על פני מנשה. לדעתי, יעקב מדיח את מנשה מהבכורה מפני שהוא מגלם בשמו את רצונו - הקודם - של יוסף למחוק אותו, את אביו, את יעקב.

(צילום: ויקיפדיה)

בואו ונחזור אל יוסף, בואו ונעמיק את התבוננותו בשכחה ובהשכחה. שמו של מנשה מגלם פרדוקס. אם ריבונו של עולם השכיח מיוסף את הפרק הראשון הכואב שבחייו, הרי בנתינת השם הזה לבנו הוא מזכיר את הפרק הזה ומונע את שכחתו?!

הפרדוקס הזה בא לידי ביטוי במצוות השכחה:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. [דברים כ"ד י"ט]

כבר הפסוק כשהוא לעצמו מכיל פרדוקס. אם שכחתי, איך אשוב לקחתו? אין צורך לצוות על כך שהרי זאת המציאות שאיננה מאפשרת לי לחרוג ממנה. על כורחנו, מדובר באדם שנזכר לאחר מכן, רוצה לשוב לקחת את העומר והציווי מונע זאת ממנו. העיבוד של הציווי הזה במשנה, מנכיח את המצב התודעתי המיוחד:

כל זית שיש לו שם בשדה - אפילו כזית הנטופה בשעתו - ושכחו, אינו שכחה. [פאה ז' א']

קריאת השם מפרקת את אפשרות השכחה. אם יש שם - אין שכחה. לא בכדי שאבה המשוררת זלדה מכאן את שורש שירה - 'לכל איש יש שם...', לא בכדי לקחו הלוקחים מכאן את כותרת המיזם לקריאת שמות הנרצחים בשואה.

ביטוי נוסף לפרדוקס השכחה, מצוי בדיני הקרבנות:

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע, וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'. [ויקרא ה' י"ז - י"ט]

גם כאן יש מופע של פרדוקס השכחה, הפעם בווריאציה של פרדוקס אי הידיעה. אם האיש לא ידע שחטא, כיצד יביא קרבן על כך?

רש"י בעקבות החכמים מעמיד מקרה מורכב בו דרות אי הידיעה והידיעה בחוברת:

העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת. אמרו לו אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שוודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן יביא חטאת.

קשה להחזיק פרדוקס. התודעה עושה כל שביכולתה בכדי לפוגג את המתח הכרוך בהחזקת 'שני קצות הסותר' [ביטוי של רבי חיסדאי קרשקש]. אני מציע - כדרכי - להחזיק אותם וכך לחדור לליבה של ההתרחשות, הן ביחס ליוסף, הן ביחס לשוכח עומר בשדה, והן ביחס למקריב קרבן על אשר לא ידע.

יש שכחה סבילה, המושא נמחק מהתודעה והאדם עומד חסר אונים מול הנשכח והלא ידוע. אני לא זוכר היכן הנחתי את המפתחות, הייתי רוצה לזכור - ואני לא מצליח. יש שכחה אקטיבית. האדם מכריע מנימוקים שונים, לשים התרחשות מסוימת בסוגריים. חטאתי, עשיתי כל שביכולתי לתקן, ובכל זאת המעשה נעשה. אני יכול להישאר תקוע עם העוול שעשיתי, או לשים אותו בסוגריים ולהמשיך הלאה. שכחתי עומר בשדה. נזכרתי ואני רוצה לחזור ולקחתו. הציווי המוסרי וההלכתי מורים לי - שמוט! אני שם את ההיזכרות בסוגריים, ומעמיד את עצמי מרצוני במקום של שכחה. אני יוסף. עברי פוצע אותי. אני מכריע הכרעה קיומית לשכוח אותו, שם אותו בסוגריים. גם כאשר עולות תמונות פוגעניות מהעבר, אני מכריע להשאיר אותן בתוך סוגר הסוגריים של חיי, ולחיות חיים מלאים ופורים מחוץ לסוגר.

זאת הכרעתו של יוסף. מבחינה תודעתית הוא זוכר, ועוד איך הוא זוכר את העוול שעשו לו האחים. אבל הוא החליט - וקיבע את ההחלטה בקריאת שם בנו - לחיות חיים מלאים בארץ מצריים. כשמגיעים האחים הוא מכיר אותם - שהרי זו שכחה מודעת בה הוא יכול לשלוט, ובוחר לעצב את המציאות כך שתהווה תיקון ולו חלקי לעבר הפגום.

הפסיכולוגיה המודרנית מניחה שאדם לא יכול לשכוח את עברו. מי שמתנהל כך מוגדר כ'מדחיק', והפסיכולוגיה מנבאת לו כי יום יבוא וביצורי הדחקותיו יקרסו. יוסף מעמיד אפשרות חיים אחרת. לא שכחה אלא שכחה מודעת, העמדת הזיכרון בתהום הנשייה ['נשני...']. בתהום הזו - הסוגריים בשפה בה נקטנו קודם לכן, אפשר להשאיר את הזיכרון למשך חיים שלמים. מאידך, אם מסבב הסיבות מזמן הזדמנות, אפשר - באורח יזום ורצוני - להוציא את הזיכרון, לנהל אותו, ולתקן ולו באופן חלקי את העבר.

רחל המשוררת שרה את האפשרות הראשונה:

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים - זֶה דַּי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה - בָּנִיתִי לִי מָגֵן -
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

יוסף יכתוב את הבית השני בערך כך:

סכר שכחה - בניתי לי מגן -

היה הווה ויהיה.

אפתח סוגר

אכנוס

אחפור [ת]עלה משפת אגם סואן,

אוביל מימיו אל ים.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר