חדשות כיפה

לא יחל דברו

בפרשת מטות מסעי ישנה התראה על נדירת נדרים. על הכח של הנדר והסכנה שבו.

האיסור, כפי שהוא משתמע מתוך הכתוב, הריהו מוחלט: לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה, ואולם חז"ל קבעו בתורה שבע"פ, כי יש אפשרות לעקור את נדר מעיקרו. האדם שנדר נדר, והוא מתחרט על נדרו, ילך אל חכם מחכמי התורה, וזה ימצא לו פתח, אשר לפיו יתברר, כי מלכתחלה נעשה נדר בטעות. ולאחר שהכיר הנודר בטענתו, הריהו מתחרט עליו, במקרה זה מסרה התורה שבע"פ כח ביד החכם להתיר את הנדר.
כאמור, אין התרה זה נראה בפשט הכתוב, ומכאן דברי המשנה: "התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו" חכמי התלמוד מצאו בכל זאת רמז במקרא להתרת נדרים. לדעת שמואל: "נאמר לא יחל דברו – הוא אינו מיחל. אבל אחרים מיחלין לו".
אנו יכולים להגדיר את מהותו העיקרית של הנדר, כמתן תוקף של חיוב גמור מן התורה למצוא שפתיו של האדם. הוה אומר, האדם יכול להעלות במוצא שפתיו דבר כל שהוא מדרגת חולין לדרגת קודש. זה הכח מסרה התורה לבחירתו החפשית של האדם, שכשם הוא יכול להקדיש דבר לה'. הוא יכול גם להעביר קדושה זו על החפץ אחר, על מנת לאסור אותו על עצמו. גם בשבועה קושר האדם את עצמו בקשר של קדושה. באמצעות השבועה הופך האדם את דברו האנושי לדבר בעל תוקף דתי, על ידי כך שהוא מכניס את הגורם האלהי. והרי זה בבחינת כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, אם לא אקיים את דברי, מהות זו של קדושה. הן של הנדר והן של השבועה, מטילה על האדם חובה מוחלטת, שלא יחלל את דברו. ואם מצאו חז"ל בכל זאת פתח להתרת נדרים, הרי משום שהתחשבו בחולשת דעתו של הנודר. מן הראוי להביא כאן את דברי הטעם של בעל ספר החינוך: "מן הטעם שכתבנו בשבועה, שענינה הוא, שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת, כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד, שלא תתבטל שבועה בשום צד: אלא שהיה מחסדי האל עלינו, בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו, והתחדש שנוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה, בהתחדש עלינו רצון, בכל עת שאפשר לנו לתלות בענין השבועה טענת אונס, או שגגה. כמו שמפורש במקומו בשבועות ונדרים. ואולם לא הורשינו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי תורה, ויתוודה אליו מחסרון ידיעתו, שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך, הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו וכי הוא מכיר, כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית, שיהיו בלבו חלילה, ואחר הודאת פיו על זה. ויכיר החכם ויראה, כי יש ממש בדבריו, שנתחדש אליו דבר, שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע, לא היה נשבע, ועל כך מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם ז"ל: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר: אילו הייתי יודע דבר פלוני - לא הייתי נשבע מעולם ; שזה כעין אונס הוא. אבל אם יאמר: התירוני משבועתי בלא טענה, אין כח באדם להתירו".
נסכם את הדברים: תקפו של הנדר נובע מהכח שהתורה מייחסת לרצונו החפשי של האדם; התר נדרים בא מתוך התחשבות בחולשת האדם. הטעות שנודעה אחר כך. ואשר בשעת מעשה לא הכיר בה האדם הנודר, מגלה למפרע את מוצאו של הנדר, שלא בא מתוך רצון חפשי, אלא מתוך אונס של חוסר ידיעה. במקרה זה לא חל על הנודר האיסור - אל יחל דברו, שכך אינו מחלל אותו. מלכתחלה לא היתה בו קדושת הנדר. זהו הרמז להתר נדרים בכתוב: "לא יחל דברו - כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה בנדר חילול" (רמב"ן).
(מתוך "עיונים במקרא").

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב שטרן והחיילים  צילום: ארגון שח"ר

הרב שטרן לחיילים חרדים: "פוטינציאל לגדול בתורה לא חייב להתגייס"

קרא עוד