סגור

על ההליכה ועל ההתהלכות

האם אתה יוצר את ההתרחשות או רק מגיב לה? ד"ר משה מאיר על פרשת ´לך לך´

ד"ר משה מאיר
ט בחשון התשעז
,
10 בנובמבר, 2016 16:40
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

פרשתנו פותחת בצו, שהפך להיות חותם של זהות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.[1]

יש כאן הוראה על דרך שיש לה שלוש נקודות מוצא, שלוש שהן אחת - כל אחת חזקה מחברתה: הארץ, המולדת ובית האב. יש לדרך יעד, אך להולך אין שליטה עליו. הוא תלוי במצווה שיראה לו את היעד. ההליכה דרוכה, מכוונת מטרה. בהמשך הפרשה, יש צו המבליט קול אחר, שונה בתכלית:

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.[2]

מה בין 'הליכה' ל'התהלכות'? כך כותב הרמב"ן:

'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה' - יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך... ואם היא מצווה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו.

אני בוחר באפשרות הראשונה. 'לך לך' הוא צו, 'התהלך' - רשות, כרצונו. אפשר לומר שההבדל נובע מהנושאים השונים. הצו עוקר את אברם ממקומו, רק הוא יכול להניע אותו אל המסע הגדול. לעומת זאת, בכדי לבסס בעלות על הארץ, אברם צריך להתנהל בה כבעל הבית. ההתנהלות הזאת היא התנהלות מתוך חירות, מתוך רצון חופשי. אבל אפשר להעמיד את שני האופנים האלה זה מול זה, כשני אופנים של חיים. אני בוחר באפשרות השניה, היא נראית לי מעניינת יותר. שני אופני החיים הם: האחד - הגדרת מטרה ויעד, ההגדרה הופכת לאידיאה מכוונת. בין אם מדובר בצו על ידי האחר, ובין אם מדובר על הגדרה עצמית. מרגע שהוצב היעד, הוא המניע והמכוון את העשייה. השני - התנהלות ללא יעד, מתוך חירות וחופש חיפוש סקרנות ותהייה.

חישבו למשל על שתי דרכי למידה. האחת - ניסוח מטרה ויעד, למשל לימוד פיזיקה או אף מטרה חיצונית כמו השגת תואר בפיזיקה. לאחר שהוצב היעד, הוא המניע לעיצוב תכנית העבודה והלימוד. השניה - סקרנות המובילה לשאול שאלה, התגלגלות ממנה לחיפוש הפתרון, התגלגולת מנושא לנושא קדימה ואחורה כשלא ברור האם בסופו של דבר אדע פיזיקה כימיה או שאגיע לתחומים אחרים. מרבית תכניות הלימוד המקובלות בבתי הספר או באוניברסיטאות בנויות על פי האפשרות הראשונה, היום ישנם ניסיונות לבנייה אלטרנטיבית על פי האפשרות השניה.

בכדי להעשיר את הדיון, אני מציע להוסיף לו מושג שיצרו החכמים. המושג הוא 'מתעסק'. זאת הפשטה והכללה של המתהלך, היא מורה על אדם העושה מעשה בלי תכלית ידועה מראש. הנה דוגמא אחת מיני רבות להופעתו במשנה:

שופר של ראש השנה... אין מעכבין את התינוקות מלתקוע [בו], אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו, והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא.[3]

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשופר, למרות שאין תקיעתם מצווה והייתי יכול לחשוב שלכן יהיה זה חילול יום טוב.

מתעסקין עמהן עד שילמדו, כלומר - לא לימוד מכוון, אלא הם משחקים בשופר ותוך כדי כך לומדים לתקוע.

המתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא, כלומר - מי שאינו מתכוון לתקוע לשם מצווה, אלא משחק בשופר ויוצא לו קול מאליו.

התמונה העולה מהמשנה, יש ניגוד בין צו ובין התעסקות. המצווה - יש לו אידיאה מכוונת שהיא המצווה, היא המניע למעשה והיא המכוונת אותו. למתעסק אין מניע ואין פעולה, המעשה קורה לו בדרך הילוכו.

ובכן, שני אופני חיים. על כל אחד מאיתנו לבחור, איפה מוקד חייו: בעשייה מכוונת מטרה, או בהתרחשות הקוראת מאליה ללא מטרה ויעד. אבל יש עוד נקודה בה ראוי להתבונן. אברם ההולך בתגובה לציווי 'לך לך', ואברם המתהלך - מבצעים את אותה הפעולה. שניהם מניעים רגל אחרי רגל, ידיהם מתנופפות קדימה ואחורה. תוך כדי הפעולה, מהדהד בתודעתם הדיבר: 'לך לך' או 'התהלך'. השפה והפעולה הן שני רבדים של ההתרחשות. על היחס בין שני הרבדים האלה, כתב הפילוסוף הגדול קירקגור:

מעשה במלך שהוציא חוק לכל פקידיו ועבדיו, בקיצור: לכל עמו. לאחר שקראו הכל את מצוות המלך התחולל שינוי מתמיה בכולם: הם נהפכו למפרשים, הפקידים נעשו למחברים. בכל יום הופיע פירוש חריף יותר, מחוכם יותר, משובח יותר בטעמו, מבריק יותר, ומלבב יותר מן הפירושים האחרים שקדמו לו. הביקורת, אשר שומה היה עליה לבחון את כל הספרות הזאת, לא יכלה למלא את תפקידה זה בגלל ריבוי הספרים. אף הביקורת עצמה התרחבה והיתה לספרות, לספרות עצומה שאינה ניתנת לסקירה. הכל - פירוש. אבל אף אחד מן המפרשים והמחברים לא קרא את דבר המלך לעשותו, לקיימו בחיים. ולא זו בלבד, אלא שהפרשנים והמחברים העבירו גם את תשומת הלב מהעיקר וכוונוה להתעסקות בפירושים.

תאר לך, שהמלך אינו מלך בשר ודם - גם מלך בשר ודם היה מכיר בוודאי שפקידיו ועבדיו התלו בו, אבל מלך בשר ודם תלוי באחרים, ובייחוד בשרים ובעבדים, ולכן יתכן שיהא אנוס לקבל הכל באהבה ולהעלות את הפרשן בעל הטעם המשובח ביותר לדרגת אציל ולהעניק אות כבוד לפרשן המעמיק ביותר, וכולי וכולי.

לא כן מלך שהוא כל יכול, שגם אם התלו בו כל שריו ועבדיו אינו נבוך כלל ואף אם ימרדו בו כולם לא יפול ברוחו. מה יאמר מלך כביר זה על המעשה אשר נעשה?

הלא כה יאמר: שלא קיימו מצוותי - על כך אוכל לסלוח בדוחק; ואילו היו פונים אלי בבקשה שאתנהג באורך רוח ואף אוותר על החוק משום שקשה להם לקיימו - הייתי יכול לסלוח להם;



[1] בראשית י"ב א'.

[2] שם י"ג י"ז.

[3] משנה ראש השנה פרק ד' משנה ח'.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שר הביטחון גנץ צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

לקראת פיזור הכנסת: גנץ ימסור הצהרה

קרא עוד